על הכללות יתר ותגובות יתר

הנה סיפור: אורי לופוליאנסקי הורשע בלקיחת שוחד בסך של 2.5 מיליון ₪. הוא לא לקח את הכסף לכיסו, אלא העביר אותו לעמותת "יד שרה". ועכשיו עוד סיפור: בתכנית "עובדה" הוצג סרט שבו נראה עזרא נאוי, המזוהה עם אירגון תעאיוש, מספר כי הוא מעביר את שמותיהם של מוכרי קרקעות פלסטינים לידי אנשי הרשות וכי אלה מענים אותם ומחסלים אותם. כשנשאל אם כוונתו לחיסול פיזי השיב בחיוב. יש כמובן הבדלים גדולים בין שני הסיפורים, אבל יש להם מכנה משותף: בשני המקרים לא הוכח שום קשר בין פעולותיו של היחיד לבין מדיניות הארגון. בשני המקרים יחידים פעלו, או טענו שפעלו (במקרה של נאוי לא הוכח שדבריו מבוססים על עובדות ואינם, כפי שנטען, "התרברבות") על דעת עצמם. העובדה שהארגונים הללו לא דחו מראש את פעיליהם ואפילו היו מזוהים אתם במידת מה אינה אומרת דבר על הארגונים עצמם, שהרי עד שלא יוכח שעמותת "יד שרה" מעודדת מתן שוחד ושארגון תעאיוש מאמין בחיסול מוכרי קרקעות פלסטינים, כל מה שיש לנו הוא יחידים שפעלו על דעת עצמם ובלא ידיעת חברים אחרים באירגון. מעשיו של לופוליאנסקי אינם הופכים את יד שרה, ארגון העושה מלאכה חשובה בסיוע לחולים, למושחת. מעשיו של נאוי אינם הופכים את תעאיוש, ארגון העושה מלאכה חשובה בהגנה על הפלסטינים החלשים והמדוכאים ביותר והמתנגד לאלימות, לארגון פשע. יש לברר את העובדות: האם לקח לופוליאנסקי שוחד? האם ידעו מקבלי הכסף ב"יד שרה" שהתרומה שהועברה אליהם הושגה בדרכים לא חוקיות? האם דבריו של נאוי הם אמת או "התרברבות"? אם הם אמת, האם ידעו עליהם חבריו בתעאיוש והאם נעשו בברכתם? עמותת יד שרה אינה מעוניינת בכספי שוחד. ארגון תעאיוש אינו מאמין בעינויים וברצח. חשוב להבהיר את הדברים, כדי שמעשיהם הפסולים של יחידים לא יטילו צל על הכלל.

וכשמגיעים ל"צל" הדמיון בין שני המקרים נגמר. איש לא הטיל ספק בעמותת "יד שרה" בגלל מעשיו של לופוליאנסקי–עמותת יד שרה נותרה צחה כשלג–ואילו מעשיו, אם בכלל היו מעשים, של עזרא נאוי משמשים ככלי ניגוח, נגד תעאיוש, נגד "שוברים שתיקה", נגד "בצלם" ובעצם נגד כל מי שמעז לפעול נגד הכיבוש בכל דרך שהיא. במדינת ישראל מתנהל כיום קמפיין שיטתי של דלגיטימציה כנגד ההתנגדות לכיבוש. זהו קמפיין שיש מאחוריו הרבה מאד כסף ואשר נעשה בתמיכת השלטון. הקמפיין הזה גם אינו בוחל באמצעים. סילוף עובדות, הסתה, התרת דם—כל אלה הם חלק מן המערכה כנגד "הבוגדים". הבוגדים, למקרה שהייתם שרויים בתרדמת בשנים האחרונות, הם אנשי השמאל.

דומה שתחושת הרדיפה הזאת היא שהניבה את התגובות הבעייתיות של המותקפים. במקום לתמוך בבירור דבריו של נאוי, ולהבהיר בקצרה ובפשטות כי אירגוני זכויות האדם אינם תומכים במעשים שייחס לעצמו, הפכו קולות שונים בשמאל את תחקיר "עובדה" לעוד ביטוי של קמפיין הדלגיטימציה של ההתנגדות לכיבוש. התקשורת שוב אשמה–הפעם משמאל. הטענה הזאת, אני חושש, אינה מדויקת ואינה רלוונטית. היא אינה מדויקת משום ש"עובדה" הציגה בעבר לא מעט תחקירים שהצביעו על ליקויים חמורים בהתנהגות של ישראלים, במדים ושלא במדים, כלפי פלסטינים. "עובדה" אינה תכנית ללא בעיות, אבל היא וודאי לא חלק מקמפיין הדלגיטמציה של השמאל הישראלי. היא אינה רלוונטית, משום שלא מדובר בפרשנות, שאפשר להתייחס אליה כמוטה, אלא בעובדות: דברים נאמרו ויש להתייחס אליהם עניינית, גם אם הגיעו ממקור בעל אינטרס. עיתונות חוקרת משתמשת במקורות שונים ועושה שימוש בהקלטות ובצילום נסתר. זה לא הופך אותה לשטאזי. היא מביאה דברים לידיעת הציבור. זה תפקידה. במקום להזדעזע, צריך להבהיר את מה שדורש הבהרה ולאפשר לאירגוני זכויות האדם להמשיך במלאכתם החשובה.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.1.16