תרומת ביצים

בואו נתחיל מהסוף: הסיכויים להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים בזמן הקרוב קלושים. תשאלו את בוז'י הרצוג. יש עוד עניין שסיכוייו קלושים בעתיד הנראה לעין—שבוז'י הרצוג יהיה ראש ממשלת ישראל. לפני הבחירות הקודמות בוז'י אמנם הבטיח שהוא (ומיד אחריו ציפי ליבני) יהיה ראש הממשלה, אבל איכשהו זה לא הסתייע. קורה. והתחזית לבחירות הקרובות? לא משהו. מצד שני הרצוג לא הסיק מן התחזית הזאת את המסקנה שהסיק מסיכויי הסכם השלום עם הפלסטינים. הוא דווקא ממשיך לפעול על מנת להפוך לראש ממשלת ישראל, או לפחות לשר החוץ בממשלת נתניהו. וכך צריך. תפקידה של אופוזיציה הוא להציע אלטרנטיבה, גם אם סיכוייה אינם טובים, ולא להשלים עם הקיים. בשביל להשלים עם הקיים יש לנו כבר קואליציה.

זה לא אומר שהאופוזיציה צריכה לאבד קשר עם המציאות. הטענה שעצם החזרה "לשולחן המשא ומתן" תביא את הגאולה המדינית היא אוטופיה. מי כמונו יודע שאפשר להסב לשולחן הזה ולצאת בלי כלום. אבל האופוזיציה אמורה להציע חזון: גם אם היא יודעת שבבחירות הקרובות המטרה הריאליסטית היא להגדיל את מספר המנדטים שלה ולא להרכיב ממשלה, היא קוראת להחלפת השלטון. גם אם היא יודעת, שמסיבות חיצוניות ופנימיות, יהיה קשה להגיע להסדר הכולל הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל בתנאים המקובלים עליה, היא לא מסתפקת בקריאה לצעדי ביניים ובדחיית הפתרון לימות המשיח. היא לא מקבלת את הטענה, שנעשתה לעיקר אמונה בישראל של נתניהו, שאין פרטנר, כי ברק ואולמרט כבר הציעו "הכל". א. לא הציעו הכל, וטוב שכך. ב. בשני המקרים הציעו ראשי ממשלת ישראל מה שהציעו כשכבר היו עם רגל אחת באופוזיציה (ברק יצא לקמפ דיוויד עם קואליציה מפורקת; אולמרט הציע מה שהציע כשחקירות המשטרה אותתו לו להתקדם לכיוון היציאה). מנהיג אופוזיציה גם לא מנסה לאגוף את הקואליציה מימין, כדי לשבות את לב בוחריו. הימין יותר טוב מהשמאל (או "מהמרכז", כפי שבוז'י מקפיד לכנות את "המחנה הציוני") בלהיות ימין. "כל שהוא כביצה," נאמר במסכת ברכות, "ביצה טובה הימנו". אופוזיציה ראויה לשמה מתחילה בחזון הגדול, מסבירה מדוע הדרך הנוכחית אינה מובילה אליו ומציעה צעדים להתקדם לכיוון הרצוי. היא מדגישה את האפשרי ולא את הבלתי אפשרי, לא רק כטקטיקה אלקטורלית, אלא כתפיסת עולם.

הדיבורים על אי התכנותו של ההסדר עם הפלסטינים מבוססים על ההנחה שמה שהיה הוא שיהיה ושצעדים מדיניים מתקיימים במציאות שאינה משתנה כתוצאה ממהלכים. שתי ההנחות הללו שגויות. מדיניות אי העשייה של נתניהו היא מהלך מדיני אקטיבי. היא אינה מתקיימת בחלל ריק, אלא תוך ביסוס מתמיד של ההתנחלויות וחתירה מתמדת תחת סמכותה של הרשות הפלסטינית. שני אלה אינם בלתי תלויים זה בזה. מדינת ישראל נהנית משירותי הביטחון של הרשות בעודה מאשימה אותה, שוב ושוב, בשיתוף פעולה עם הטרור. בסופו של דבר מטרתה היא חיסול הדרגתי של רעיון שתי המדינות והמרתו בתפיסה של ספק-אוטונומיה פלסטינית הולכת וקטנה המתקיימת בצד ישראל מתנחלית הולכת וגדלה, עד להיעלמותה ההדרגתית של הרשות. הפלסטינים מבינים את זה ורואים בספקנות מוצדקת את ההצהרות של ישראל על תמיכה (קריצה קריצה) ברעיון שתי המדינות. המדיניות של ישראל, שעכשיו הצטרף אליה רשמית גם ראש האופוזיציה, היא לא לסיים את הכיבוש, אלא להפוך אותו ליותר נוח—לפחות לה. מדיניותה היא שאין טעם לעשות כלום עד שיהיה פרטנר ושאין פרטנר כי לא עושים כלום.

מה צריכה האופוזיציה לומר? היא צריכה לומר שהיא רואה את סיום הכיבוש כאינטרס לאומי וערכי שלה. היא צריכה לומר שהיא מכבדת את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים. היא צריכה לומר שמדיניות הסיפוח הזוחל חייבת להפסק לאלתר. היא צריכה לומר שהיא רואה ברשות הפלסטינית לא בעיה, אלא סיכוי לפתרון. היא צריכה, במילים אחרות, להיות אלטרנטיבה. היא צריכה להציע תקווה. ליאוש אחראי נתניהו.

התפרסם בידיעות אחרונות 3.2.16

5 replies »

  1. אני חושב (אם כי כבר לא לגמרי בטוח) שבוז'י/לפיד לא טפשים. הם מבינים שבבחירה בין מקור לחיקוי, רוב האנשים יעדיפו את המקור. אך הם מנסים ללכוד את הדבר החמקמק הזה שנקרא "מרכז". הם צודקים חלקים: ישנם בישראל לא מעט אנשים שהולכים שבי אחר סיסמאות חלולות, שמפנטזים על "ברית איזורית" ללא סיום הכיבוש, ואשר מעוניינים "לנהל את הסכסוך", כשברור לכל מי שעיניו בראשו מי מנהל את מי.
    אבל הם שוגים בעיקר: הם לא מצטיירים כמנהיגים. כי למרות שהציבור מקצין ימינה (וזו כנראה עובדה), גם אם תתחנף ללא הרף לימין, תתלהם ותתקוף בפראות כל ביקורת על ישראל מבפנים או מבחוץ, ואפילו תזייף התקרבות לדת, המקסימום לו תזכה יהיה "לייק" של איש ימין על פוסט בפייסבוק או אמירה ש"אני שמח שהתפכחת והצטרפת אלינו". הוא לא ייתן לך את קולו ביום פקודה. משום שזו אינה מנהיגות, אין בה לא התוויית דרך ולא חזון, אלא פטפוטי סרק ודברי חנופה זולים וחלולים.
    לשמאל בישראל אין זהות. זה החל עם שלי יחימוביץ' שהחניפה למתנחלים וסירבה להתייחס בבחירות לנושא המדיני (עכשיו היא מתעוררת פתאום?), והמשיך עם בוז'י שמנסה לשוות לעצמו תדמית של בטחוניסט ומתאמץ לשווק את התזה שהסכסוך לא פתיר ושהפלסטינים הם מעין "יבלת" שצריך פשוט להיפטר ממנה. וברקע לפיד, עם כל הפטפטת היהירה והזחוחה שלו, אשר רק זורע בלבול ופילוג נוסף במחנה שמעצם טבעו מצוי בשנים האחרונות במצב צבירה של בילבול ואובדן דרך.

    אהבתי

  2. ניסוח מזהיר (לא זוכר מתי נתקלתי לאחרונה במאמר שכתוב כל כך טוב) תודה!
    אהבתי מאוד גם את זה שעשית סוף לקשקוש הרווח בפרופגנדה של השמאל (עד כדי כך שיש אנשים בתוך המחנה שאשכרה מתחילים להאמין לעצמם ככל שהם חוזרים עליו יותר) שלנתניהו אין חזון/דרך, הוא לא יודע מה הוא עושה, והדבר היחיד שמענין אותו הוא לשמור על כסאו.
    הימין ונתניהו יודעים בדיוק מה הם עושים (תמצתת היטב את החזון שלהם), והם עושים את זה ממש טוב.
    עם מה זה משאיר אותנו?
    יש 2 אופציות שיכולות לגרום למישהו להתנגד לחזון של הימין.
    1. הוא לא מקובל עליו מוסרית, זה מחייב שאותו אדם יחזיק בערכי מוסר הומניסטים, אבל המוסר של החברה הישראלית הופך ליותר ויותר שבטי, יש פער ערכי בלתי ניתן לגישור בין הומניזם ושבטיות/לאומיות, עד כדי כך שאין הרבה על מה לדבר בינהם, מנקודת המבט של המוסר השבטי אין שום מגבלה מוסרית למה שראוי לעשות לבני השבט האחר/האויב או סיכון להשחתה מוסרית (כי היחס לשבט האויב הוא מחוץ למוסר). כל דיבור על מוסר במקרה כזה נופל על אוזניים ערלות.

    2. הוא מפחד מההשלכות של הגשמת החזון. כאן הגיע הזמן גם לעשות סוף לתפיסה/פנטזיה שמנהיגי העולם המערבי הולכים לעצור את הימין השועט אל הגשמת חזונו. נכחתי השבוע בהקרנה של הסרט milliarden für den stillstand ויצא לי להשתתף בדיון על המצב עם הבמאית ואקטיביסטים אירופאים אחרים שמנסים לעורר את הפוליטיקאים שלהם ללחוץ עלינו.
    האמת העגומה שעלתה מהדיון היא שככל הנראה מנהיגי אירופה רק רוצים שיהיה פה שקט, ומוכנים אפילו לשלם הרבה כדי לקנות אותו. הזכויות הפוליטיות והשאיפות המדיניות של הפלשטינאים מעניינים אותם כקליפת השום.
    אפשר לנסות לזרוע פחד שווא בציבור כטקטיקה (נתניהו מוכיח שזה אפילו עובד לפעמים), אבל במקרה הזה אני חושש שהניסיון מיותר ומזיק.
    אבל יש משהו אחר שכן קורה וכן מפחיד –
    השנאה של העולם המוסלמי לישראל והדליגיטמציה של ישראל בדעת הקהל העולמית. כאן לימין יש מסר קליט ונעים לאוזן –
    הצדק איתנו, לכן כל מה שצריך לעשות הוא לחשוף את העולם למה שקורה פה באמת, והוא יתמוך בנו (וחוץ מזה העולם אנטישמי ומוסלמים מצווים בקוראן להרוג את כל היהודים)
    המסר שהיינו רוצים אולי שיחליף אותו כאמונת בסיס בקונצנזוס הישראלי הוא –
    העולם לא אנטישמי, המוסלמים לא מצווים להרוג אותנו ולא תמיד שנאו אותנו. ולא משנה עם מי הצדק, בעימות בין החלש לחזק יעדיף כל אדם מבחוץ בהכרח את הצד החלש המצטייר כקורבן, הסכם שלום ומדינה פלשטינאית או מדינה דו לאומית הם הדברים היחידים שאפשר לעשות כדי לסיים את ההדרדרות במדרון שיוביל אותנו להפוך לגטו מבודד (מה שיכול להיות ממש רע לעסקים, איכות החיים וכו).

    * הבמאית של הסרט שהזכרתי נשאלה על ידי מישהו "למה הצד הישראלי והנרטיב שלו נעדרים לחלוטין מהסרט?" התשובה שלה היתה פשוטה "מאסנו בפרופגנדה הישראלית, התהליך שאנחנו רואים בשנים האחרונות הוא שהצד הישראלי מקבל פחות ופחות במה, אנחנו מתמקדים בנקודת המבט הפלשטינאית ומעלימים את הישראלים מהדיון״

    אהבתי

  3. "מה צריכה האופוזיציה לומר? היא צריכה לומר שהיא רואה את סיום הכיבוש כאינטרס לאומי וערכי שלה. היא צריכה לומר שהיא מכבדת את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים. היא צריכה לומר שמדיניות הסיפוח הזוחל חייבת להפסק לאלתר. היא צריכה לומר שהיא רואה ברשות הפלסטינית לא בעיה, אלא סיכוי לפתרון. היא צריכה, במילים אחרות, להיות אלטרנטיבה. היא צריכה להציע תקווה. ליאוש אחראי נתניהו".

    כלומר, האופוזיציה צריכה לעצום עיניים חזק חזק מול המציאות, העיקר להגיד אחרת מהקואליציה?

    אופוזיציה, על אף שמה, עדיין צריכה להחזיק במציאות כבסיס.
    האופוזיציה בישראל היא שמאל ולכן צריכה להיות חברתית, ליברלית וכזו ששמה את האדם במרכז. מה הייתי מצפה מהשמאל הישראלי?
    א. לדאוג לכל אדם באשר הוא אדם באופן שווה. ערכם של המתנחלים והחרדים אינו מופחת משל כל אחד אחר. הרצון לרמוס אותם כסרח עודף אינו עולה בקנה מידה עם הקריאה לזכויות אדם.
    ב. לרצות את טובתה של המדינה- ויתור מיידי על שטחים אין בו דבר וחצי דבר עם טובת המדינה- השמאל הפך זאת מדעה במשא ומתן למטרה ופתרון יחידי שאין בלתו. הפלא ופלא- רק קם הרצוג ואמר שאין מקום כרגע לשלום ומיד קמה אחריו הקנצלרית והדהדה את דבריו. יש השפעה מאוד חזקה לאמירות השמאל בעולם- כדאי שיתחיל לדבר את טובת ישראל ולא להדהד את הזיות העולם.
    ג. אם סיום הכיבוש הוא אינטרס ערכי, כך גם זכויות האדם ברש"פ. ההתעלמות של השמאל מאיכות הפרטנר היא הכל רק לא ערכית. אם השמאל היה חוזר ושונה את הצורך בזכויות אדם ברש"פ, את הצורך בחינוך שאינו לשנאה ואת הצורך בשלטון יציב ולא מושחת ברש"פ, גם מדינות העולם היו לוחצות לכך ביתר שאת. תוך 10 שנים מהתחלת לחץ כזה הפרטנר כבר יהיה. האם אנו מכבדים את השאיפות הלאומיות של הפלסטינאים? ברור- אבל לא בכל מחיר. זה צריך להיות כבוד הדדי וכך גם שאיפות המובילות למדינה ברת קיימא. הרש"פ עד היום לא השכילה אפילו לבנות מוסדות שלטון ראויים- הם אינם מסוגלים לגבות מיסים, להחזיק משק מים או משק חשמל ראוי ואף לא פועלים לכך. הרש"פ היתה ונותרה גורם הח על תרומות מהעולם ועל העלמת חובות מישראל.
    ד. סיפוח זוחל עיקרי נעשה מהצד הפלסטינאי בחסות אירופאית. אם יש משהו שישראל צריכה לעשות (והשמאל יותר מכל אחד אחר, אם ברצונו לעמוד במיצג הזכויות בו הוא מנפנף) זה לודא שחוקי המשחק הוגנים- אירופה והפלסטינאים צריכים לעמוד בחוק ובהסכמים קודמים. הפרה, כמו בניה לא חוקית, צריכה להיענות ביד קשה מאוד. אחרת- מה הערך בעוד הסכם בו הפלסטינאים לא יעמדו?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s