מנגנון השעיה לדמוקרטיה

חוק ההשעיה המוצע מעלה בעייה עקרונית, בעיה שנשיא המדינה, ראובן ריבלין, היטיב להצביע עליה: "חברי כנסת שחטאו בפלילים, או שקיים חשד לעבירה פלילית מצדם, הרי שהיועץ המשפטי לממשלה צריך להורות על חקירה ובדיקה בעיניינם, ויש למצות איתם כל ערכאה פלילית רלוונטית לאחר הסרת חסינותם." דבריו של ריבלין מבטאים את העיקרון היחיד שצריך להפעיל בדיון בהתנהגותם של חברי כנסת. ברור שלוועדת האתיקה יש זכות להעניש חברי כנסת שנמצא פגם בהתנהגותם האתית. בכך צודקים מגיני החוק. אבל ברור בה במידה שאין להרחיב את תחום השיפוט האתי לעמדות פוליטיות. וועדת האתיקה אמורה להשעות חברי כנסת שהתנהגותם מטילה קלון על הכנסת, לא חברי כנסת שדיעותיהם הן לצנינים בעיניי הרוב. חבר כנסת יכול לחשוב למשל שנשים נחותות ביולוגית ואינטלקטואלית מגברים. הוא יכול לחשוב שחוק השבות צריך לחול רק על אשכנזים. אלה עמדות מעוררות דחייה וראויות לגינוי, אבל כל עוד הן אינן חוצות את הגבול המפריד בין המותר לאסור מבחינת החוק, העונש עליהן צריך להתבטא בסירוב לשתף פעולה עם בעלי הדיעות הללו בזירה הפוליטית ובהוקעתם ציבורית ולא בהשעייה. החסינות שנתנת לחברי כנסת נועדה לאפשר להם לבטא ללא חשש, בשמם ובשם שולחיהם, עמדות שאחרים, אולי הרוב, מתעבים ומגנים. חשוב לזכור שלא רק דיעות שאנחנו מתעבים כיום נחשבו פעם מוקצות מחמת מיאוס, אלא גם דיעות שהפכו לימים לנורמה. בחברות רבות ההנחה שיהודים, או נשים, או שחורים, או הומוסקסואלים ראויים לשוויון מלא נחשבה לאווילית, למסכנת את שלום הציבור. לא רק גזענים מוצהרים סברו שאין לכפות על לבנים לגור בכפיפה אחת עם שחורים, או לאכול אתם באותן מסעדות. גם ליברלים בעיני עצמם סברו כך. הקולות, המעטים בתחילה, שקראו לבטל את ההפרדה הגזעית, נתפסו כמסכנים את הסדר החברתי כולו, כ"אוהבי שחורים" ר"ל.

 

דמוקרטיה היא משטר שבו ניתנות לנבחרי הציבור זכויות מפליגות לבטא עמדות לא פופולאריות, כשהם מוגנים מן הלחצים הרגילים שניתן להפעיל על סתם בני אדם: מהפחדה, מהשתקה, מאובדן עבודה ומפגיעה גופנית. גם לחבר כנסת בודד יש הזכות להשמיע את קולו, כנגד רוב מוחלט של מתנגדים, משום שנמצאו די אנשים בציבור שבחרו בו כנציגם. המחשבה שמאחורי ההגנה המפליגה והחריגה הזאת (החלה, להזכירכם, אפילו על ח"כ שעבר בוודאות עבירה פלילית, שהרי שלא כשאר בני אדם, אי אפשר להשליך אותו לכלא ללא תהליך מסובך וארוך של הסרת חסינות), נועדה לוודא שהציבור יקשיב לכל דיעה, ובלבד שלא הוגדרה כעבירה על החוק, שמספר מסויים של בוחרים (מנדט) מבקש להשמיע.

 

האם העיקרון הזה חל גם על חברי כנסת התומכים בטרור? התשובה הברורה היא, לא. תמיכה בטרור היא עבירה על החוק. מדוע אפוא נחוץ מנגנון נוסף של השעיה בעוון "תמיכה מילולית במחבל בודד למשל"? משום שמציעי החוק מבקשים להשתמש במנגנון המוצע ככלי שאיים על חברי כנסת. מהי תמיכה מילולית? האם אמירת שלום היא תמיכה מילולית? האם ברכה, "ישמרך האל" היא תמיכה מילולית? האם חיבוק הוא תמיכה? ומי יחליט? ככל שההגדרה מעורפלת יותר (מהי בדיוק "שלילת אופיה היהודי והדמוקרטי של ישראל?" האם הדרישה להפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה היא שלילת "אופייה היהודי" של המדינה?)  ברור יותר שמטרת היוזמה היא להעניש נציגי ציבור הפועלים על פי חוק ובמסגרתו. במילים אחרות, מטרת היוזמה היא להשתיק ולהפחיד, בניגוד גמור לרוחו של חוק החסינות ולרוחה של הדמוקרטיה. חמור מזה, ברור למדי שהיוזמה המוצעת תפורה על פי מידותיהם של חברי הכנסת הערביים. היא לא נועדה למנוע מהם לעסוק בטרור—לשם כך יש למדינה די והותר אמצעים—אלא למנוע מהם את חופש הפעולה והדיבור שבלעדיהם אין דמוקרטיה (גם את זה, יאמר לזכותו, מבין נשיא המדינה). היוזמה החדשה מוצגת כביטוי לדמוקרטיה מתגוננת. זאת לא דמוקרטיה מתגוננת. זאת דמוקרטיה קורסת.

התפרסם בידיעות אחרונות 17.2.16

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s