מדינת הלכה בדרכי נועם

חה"כ ניסן סלומינסקי, יו"ר וועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוא איש נעים הליכות. בהיותו יו"ר וועדת הכספים של הכנסת דאג להעביר, בנועם הליכות, מיליונים רבים להתנחלויות ללא פיקוח וללא דין וחשבון באמצעות מכבסת הכספים המכונה "החטיבה להתיישבות". את המלאכה הזאת ממשיך עתה עמיתו לסיעה, השר אורי אריאל, שהעביר, על פי טיוטת הדו"ח של מבקר המדינה, מליונים שהיו מיועדים לפריפריה לחיזוק גרעינים תורניים של הציונות הדתית. כיוון שמלאכתו של סלומינסקי בתחום הזרמת הכספים לחיזוק המגזר על חשבון כל האחרים נעשית בידי אחרים, יכול חה"כ נעים ההליכות להפנות את מרצו לאפיקים אחרים. ברור למשל שהזיווג המוזר, "יהודית ודמוקרטית", סובל, על פי תפיסת עולמו של סלומינסקי, מעודף דמוקרטיה וממחסור ביהדות. סלומינסקי נחלץ לתקן את הבעיה הזאת. חוק ההשעיה שסלומיסקי מקדם נועד לוודא שיש פה פחות דמוקרטיה ושהרוב היהודי יוכל לסתום כדת וכדין את פיות המיעוט הערבי המעצבן. אבל גם החלק היהודי בנוסחא אינו מוזנח. בנועם רב מנסה כעת סלומינסקי לקדם את חוק המשפט העברי, חוק שיכלול הקמת מכון ייעוץ משפטי לענייני הלכה. "שופט שירצה להיעזר במכון," אומר סלומינסקי, "יפנה אליו בשאלה, והם יבנו לו תשובה ויציגו לו את הפתרונות המבוססים על המשפט העברי. השופט יקבל את זה בשפה ברורה ונעימה". נועם כבר אמרתי? חוק יסודות המשפט הקיים קובע כי על השופטים להיעזר ב"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". זה לא מספיק ליו"ר וועדת חוקה חוק ומשפט. מה זה "מורשת ישראל?" תוהה היו"ר. הניסוח הזה עלול, הוא חושש בנועם, לשלוח את השופטים "גם לאנציקלופדיה העברית, לכן החוק החדש קובע באופן ברור את המונח 'עקרונות המשפט העברי' כמקור פרשני. המדינה רצתה שהמשפט העברי לא יהיה פילגש, אלא ייכנס באופן מסודר ואת זה אנחנו עושים בחוק הזה."

יש לא מעט שמן זית זך בניסוח הזה וראוי להבהיר אותו. בואו נתחיל בהבהרה שהמונח המכובס "המשפט העברי" מתייחס למונח הפחות מכובס "ההלכה". ההלכה, אליבא דסלומינסקי, אינה אמורה להיות הפילגש, אלא האישה החוקית. החוק הקיים אכן נמנע מלתת להלכה מעמד מחייב במדינה. הוא בבירור אינו מדבר על קשר מחייב (האישה החוקית) אלא על השראה (פילגש) וגם אותה הוא מגביל לאותם מקרים שבהם עקרונות "מורשת ישראל" הם עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום. דיני עבד כנעני למשל (שהוא עבד שאינו נהנה מן ההגנות שזוכה להן עבד עברי) אינם רלוונטים כמקור השראה, בהיותם מנוגדים לתפיסת החירות והצדק של המשפט הישראלי. מקורות ההשראה הלקוחים ממורשת ישראל, במילים אחרות, כפופים לעקרונות המשפט הישראלי שרבים מהם –למשל עקרונות השוויון לפני החוק של נשים וגברים יהודים ולא יהודים–עומדים בניגוד גמור לעקרונות שההלכה (המשפט העברי) דבקה בהם.

ובואו נשים לב גם למילה "גם" המופיעה בדברי סלומינסקי (השופטים עלולים לגשת "גם לאנציקלופדיה העברית" כמקור השראה חלילה). מה באה "הגם" הזאת לרבות? ממה באמת חושש סלומינסקי? ובכן, הרשו לי לנחש שהיו"ר לא באמת חושש משופטים העושים שימוש באנציקלופדיה העברית. הוא חושש הרבה יותר מן האפשרות שהמונח "מורשת ישראל" יכלול לא אנציקלופדיות, אלא מסמכי הגות ומוסר שכתבו חילונים ר"ל על חירות צדק יושר ושלום. כל אלה, חשוב ליו"ר להבהיר, אינם מורשת ישראל. מורשת ישראל היא אך ורק המורשת הדתית, וליתר דיוק המורשת ההלכתית, של העם היהודי. וליתר דיוק רק המורשת ההלכתית בפרשנות האורתודוכסית, החרד"לית, שלה. כל מה שלא עומד בקריטריון הזה הוא רק תחליף יהדות, יהדות שלא עלתה יפה. יהדות בלי הכשר בד"ץ לא תוכל לבוא יותר בשערי בג"ץ.

תהליך ההתחזקות של ישראל לא יקרה בכפייה, מבהיר סלמינסקי. אנחנו ניצור חוקים נעימים, ונזרים משאבים נעימים ונציע הצעות נעימות במכונים נעימים. בהתחלה יהיה נעים. ואחר כך? זבש"כם.

התפרסם בידיעות אחרונות 24.2.16