ביי ביי דמוקרטיה

זה לא קורה בבת אחת. הכנסת לא קמה יום בהיר אחד ומכריזה שמדינת ישראל היא יהודית ללא תנאי ודמוקרטית על תנאי, כלומר כל עוד זה מתיישב עם מה שעושה נעים לרוב היהודי. זה תהליך. בסוף גם ההצהרה ההיא תבוא ותחוקק, אבל לא בוער. לעת עתה מתקדמים בצעדים קטנים, קטנים אבל בטוחים. חוק ההשעיה שעבר ביום ב' להצבעה במליאת הכנסת הוא צעד בכיוון ההוא. רבות כבר דובר על החוק הזה, שהופך את הכנסת מבית נבחרים למועדון חברים, ממקום שבו רצון הבוחר הוא קדוש למקום שבו הרוב יכול להודיע למיעוט שלא משנה מה רוצה הבוחר, משנה מה רוצים חברי המועדון, ובעיקר מה רוצה ראש הממשלה. חלק מהחברים לא באים טוב לרוב, אז צריך למצוא דרך להעיף אותם מהמועדון. לא צריך להרחיק לכת למחוזות הדמוקרטיה הקיצונית (בישראל, הדמוקרטיה, כלומר העיקרון של שוויון בפני החוק, של הגנה על נבחרי הציבור של המיעוט משרירות ליבו של הרוב, נעשתה, כמו השמאל, "קיצונית"). אפשר להקשיב לדבריו של היועץ המשפטי החדש אביחי מנדלבליט, הנה הדברים: "קיימים קשיים מובנים בקיומו של משפט עמיתים על בסיס אידיאולוגי, תוך הסמכת רוב פוליטי של חברי כנסת להחליט על הפסקת כהונתו של חבר כנסת שנבחר כדין…יש בחוק כדי לפתוח פתח להתנכלות הרוב למיעוט ולסכל את רצון הבוחרים". אכן, אכן. קשיים מובנים. אבל אל תמהרו למחוא כפיים או לזעוק חמס (או בל"ד). המסקנה איכשהו מיישרת קו לא עם העיקרון הדמוקרטי הנאה, אלא עם רצונו המושל של ראש הממשלה, מיטיבו ואדונו של היועץ. בסופו של דבר, מתברר, "החוק הוא לא בלתי חוקתי". כלומר, בלשון בני אדם, חוקתי. היד מונפת מאליה אל על. הקואליציה בעד. בכירים בליכוד הודו, כך מדווחים, כי הם מתקשים להגן על החוק בציבור. הלב נשבר. מתקשים. גם היועץ מתקשה ("קיימים קשיים מובנים"); קשה אבל מתגברים.

האמת היא שספק גדול אם החוק הזה, בצורתו הנוכחית, אכן יביא לסילוקם של חברי הכנסת הערביים (שאליהם, ורק אליהם, הוא מכוון ,למרות מחלצותיו האוניברסליות). לעת עתה יקשה לגייס את הרוב הדרוש. אבל סבלנות; לא ירחק היום וכו'. מטרתו של החוק אינה להגיע מיד ליעד הסופי, אלא לקדם אותנו עוד צעד לעברו. החוק הזה נועד לשבור את טבו "רצון הבוחר" ולאותת לחברי הכנסת הערבים, שישיבתם בכנסת תלויה לא ברצון הבוחר, אלא ברצון הנבחרים, הנבחרים היהודים זאת אומרת. משעה שהתקבל העיקרון, השאלה עכשיו היא רק המחיר. היום נדרש רוב גדול מידי כדי לסלק מן הכנסת את חבריה הערבים, אבל בקרוב נקטין אותו: בתחילה 90, אחר כך 70, אחר כך 61, אחר כך רוב רגיל. בסוף הרי נחסוך לכולנו את התהליך המתיש הזה של כינוס הוועדה להצבעה אוטמטית בעד הרחקה ונפסול מראש. סיבות תמצאנה. הערבים אינם ציונים למשל, או הערבים אינם שותפים למורשת ישראל, או הערבים אינם מאמינים בכיסופיו של העם היהודי להקים מחדש את בית המקדש על הר הבית. כל אחד מן המניעים הללו הוא סיבה כבדת משקל לפסול רשימה של חברי כנסת, שהם ממילא ביטוי חורק שיניים לדמוקרטיה קיצונית, מלהיבחר. בבוא העת יוצהר ויחוקק, שאנשי הציבור הערבי לא יודעים מה טוב לנו, או במילים אחרות שהם לא עומדים בתנאי הסף העקרוני מכולם—הם לא יהודים. יהיה לנו קשה, אבל נתגבר על זה, כמו היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט וכמו חבר הכנסת (אני איש של עקרונות) בנימין זאב בגין, שהצהיר רק לאחרונה שחוק ההשעייה הוא "חוק בעייתי, בעייתי מאד". נו, אז הצביע נגד? חס וחלילה. הצביע בעד, כמו גדול. להיות חבר כנסת פירושו להתגבר על בעיות. בגין ג'וניור התגבר. אנחנו נתגבר. כשנכנסים לדרך ללא מוצא יודעים לאן מגיעים. ביי ביי דמוקרטיה.

התפרסם בידיעות אחרונות 2.3.16