משה קצב פנה לוועדת השיחרורים של שב"ס בבקשה לניכוי שליש מן העונש שהטיל עליו בית המשפט. מבחינות מסויימות נראה שהוא עומד בתנאים לקיצור העונש. סביר להניח שהוא אינו מהווה סכנה לציבור כעבריין מין, ולו מן הסיבה שספק אם יש מישהו במדינה שאינו יודע שהוא עבריין מין מורשע. הסיכוי שמשה קצב ימצא פתאום עבודה בבית ספר לבנות ושם ימשיך במעלליו, מבלי שהקורבנות הפוטנציאליים יהיו מודעים לעברו, אינו גדול. הטענה כי קצב לא הודה בעבירות שבהן הורשע ולא הביע חרטה עליהן, ועל כן לא עבר את תהליך השיקום הנדרש בדרך כלל מעברייני מין, נראית לתומכי קיצור העונש כלא רלוונטית. קצב, הם טוענים, אינו זקוק באמת לשיקום. בין אם הוא משוכנע שלא ביצע את העבירות המיוחסות לו ובין אם אינו מסוגל נפשית להודות בהן, אין פגיעתו רעה. שרת המשפטים, איילת שקד, הבהירה לאחרונה, כי ממילא הודאה בעבירה והבעת חרטה אינן תנאי הכרחי לקיצור העונש. לטענת תומכיו, קצב הוא אדם זקן ושבור שנפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אפשר לשחרר אותו מסיבות הומניטריות ולהניח לו ללקק את פצעיו בביתו. ההתעקשות על מיצוי הדין אתו היא נקמנות גרידא.
אינני יודע אם משה קצב זקוק לשיקום או לא, אינני יודע אפילו אם הוא מהווה עדיין סכנה של ממש לציבור. ייתכן שבכוונתו לפרוש מן הציבור, אם כי לא אופתע אם ייעשה מאמץ להמשיך בקמפיין "אנ י זכאי" שלו. אם כך ואם כך ברור שהנזק הכרוך בשיחרורו המוקדם עודו גדול. משה קצב אינו סתם פושע שאינו מוכן להודות בפשעו; הוא פושע שהיו לו כל הסיבות שבעולם לא לפשוע. הוא לא היה רק אדם רב כוח, שניצל לרעה, שוב ושוב, את מעמדו על מנת להתעמר בכפופות לו, כדי להפיק מהן את הנאותיו תוך התעלמות גמורה מרצונן; הוא היה אחד מסמלי החוק והסדר במדינת ישראל—האזרח מספר 1. הוא רצה להיבחר לשמש כסמל והצליח. סמל למה? לכל מה שאנחנו רוצים להתגאות בו. כאשר נמצא באיגרא רמא היו למעמד הזה יתרונות רבים וקצב נהנה מכולם. נשיא המדינה זוכה בכבוד לא בשל השגיו בעבר או כישרונותיו, אלא בשל תפקידו. השגיו של קצב כחבר כנסת ושר היו כידוע צנועים. הוא זכה בכבוד ובכוח מעל ומעבר לראוי לו כמשה קצב, משום שהיה כנשיא המדינה סמל. כל מה שנדרש ממנו היה לא לקלקל, לנהוג בכבוד, לכבד את התפקיד. משה קצב לא כיבד את התפקיד. הוא המיט קלון על המוסד הן בפשעיו והן במאמץ השיטתי להפיל אימה על קורבנותיו ולהטות משפט. אי אפשר להתייחס אליו כאל מי שירד מנכסיו בגלל תהפוכות העתים, או מזלו הרע או אפילו העדר כישרון מעשי, והוא ראוי אפוא אם לא לזיכוי לפחות לחמלה שלאחר מעשה. קצב בזבז את הזכות לחמלה. מי שזכה ליתרונות גדולים וניצל אותם לרעה, אינו יכול ליהנות מן ההנחות שניתנות לבישי המזל ולחסרי הכוח. ההתבזות והקלון אינם אסון שנחת עליו. הם מעשי ידיו.
אולם הדרישה שקצב "יאכל את הדייסה שבישל לעצמו", אינה כל העניין. מבול הגילויים מן השנים האחרונות על הטרדות מיניות חמורות ועל מעשי אונס ממש של אנשי האליטה הישראלית—שרים ומנהלים ומפקדים בכירים במשטרה ובצבא–מעיד בבירור שהלקח עדיין לא נלמד. כללי המשחק "החדשים" (שהם, למען האמת פשוטים למדיי—לא תכפה את עצמך על אישה שאינה מעוניינת בכך), כללים שהיו אמורים להיות מופנמים כבר מזמן, לא הופנמו. בישראל, מתברר בכל שני וחמישי שנשים הן עדיין הפקר ושגברים עדיין מניחים שגם אם ייתפסו יצאו בזול. בנסיבות הללו, שיחרורו בטרם עת של קצב יעביר מסר הפוך לרצוי. מהו המסר הרצוי? הוא פשוט: אם תכפה את עצמך, יש סיכוי טוב יותר ויותר שתתפס. אם תתפס, תשלם את מלוא המחיר.
התפרסם בידיעות אחרונות 16.3.16
הבלוג של אביעד קליינברג 
מה שמעורר תהייה פה, הוא המניע של המתגייסים לפעול לשחרורו המוקדם, וספציפית – חברי הכנסת של הבית היהודי. מה מניע אותם להתערב בעניין הזה? האם זה תואם את התדמית שהם מעוניינים להציג? האם זה מה שהם חושבים שקהל בוחריהם היה רוצה?
אהבתיאהבתי
כמובן שאין לי הוכחה לכלום, אבל כיום יש לוביסטים לכל דבר ועניין. לוביסטים כאלה יכולים להיות מגוייסים על ידי בני משפחה, עמותות עלומות יותר או פחות, או אנשים ש"חייבים" לקצב טובה או שתיים.
בדרך כלל מעורב בדברים גם כסף או טובות הנאה אחרות, אישיות או למפלגה.
אז רצוי לחפש איפה הכסף ולא איפה התדמית או האידיאולוגיה.
לצערי, כך פועלת המערכת [ע"ע התגייסותו של ח"כ חדש ו"חברתי" לביטול חוק סימון המחירים].
אהבתיאהבתי