במערכה השניה של המחזה "המלט", שואל יועץ המלך, פולוניוס, את המלט מה הוא קורא. "מילים, מילים, מילים", משיב הנסיך. זוהי תשובה מדוייקת ובה בעת חסרת משמעות. השאלה כמובן היא אילו מילים ובאיזה הקשר. כל מי שצפה במחזה מתחילתו, מבין שהמלט אינו אומר דברים חסרי פשר. הוא מהתל ביועץ. למילים, במילים אחרות, יש משמעות בתוך הקשר.
ומשייקספיר להקשר הלא-שייקספירי שלנו. בשיח הציבורי בישראל הפכה המילה "בוגד" (או בגרסתה המרוככת "שתול") למטבע לשון רווח. על פניו זאת מילה ככל המילים. בשיח הישראלי מדברים חזק. הנימוס, כידוע, אינו מתכונותינו החשובות. אני לא נבהל מחרפות וגידופים. מעת לעת אני משתמש בהם בעצמי. אבל המילה "בוגד" אינה גידוף רגיל, כמו המילים "אדיוט" או "נוכל" או אפילו "פשיסט". היא מצביעה על מישהו שמוצא מן המשחק. הבוגד אינו חלק, ולו גם מאוס, מן השיח הלגיטימי, הוא מישהו שמבקש להביא חורבן על הכלל ובתור שכזה חל עליו, בין במפורש ובין במשתמע, דין רודף. לעתים, כאשר אדם מבקש להמיט חורבן על הכלל, קשה להפעיל כלפיו את המנגנונים החוקיים הרגילים: חסרות הוכחות, החוק אינו ברור מספיק או שלא לקח בחשבון את כל הסכנות. אדם כזה "קנאים פוגעים בו". במסורת היהודית "קנאים" אינם פשוט חמומי מוח שיש לרסן אותם. הם אלה העושים מלאכת קודש מחוץ לשורת הדין. תפקידם של הצדיקים הוא להצביע על אלה שחומקים מזרועו של החוק ולהמתין שמלאכתם תיעשה בידי אחרים. אחר כך אפשר להצטער ולהוקיע עשבים שוטים.
השימוש התוכף והולך במושג בגידה (לאחרונה בעיקר ביחס "לאירגוני השמאל"שהוא השם המקובל פה לאירגוני זכויות אדם) מצביע על מעבר לתפיסת עולם דואליסטית. העולם הוא מקום פשוט שבו יש רק שחור ולבן. "הלנו אתה אם לצרינו?" בעולם מורכב, אפשר להיות "לנו" וגם לבקר. בעולם דואליסטי, אי אפשר. מי שמבקר, הוא לצרינו. שימו לב שאין כמעט דיון בשאלה אם הביקורת מוצדקת, אם הטענות מבוססות. עצם הביקורת מעידה על המבקר שהוא "לצרינו", או במילים בוטות יותר, בוגד. התהליך הזה קשור קשר הדוק לניפוח החורג מכל פרופורציה של אירגוני החרם BDS. תנועת החרם על ישראל היא מטרד. ספק גדול אם היא מייצגת כוח אמיתי (בעולם שבו הפחד מפני האסלאם והתיעוב כלפיו הולכים וגדלים, התמיכה בישראל דווקא גדלה ולא קטנה). וודאי שאין בתנועה הזאת איום קיומי על ישראל. אבל בהיעדר איומים גדולים יותר (אני מזכיר לכם את התפוגגותו המהירה של האיום האיראני—עד לא מכבר שואה מתקתקת–מן השיח הישראלי), גם זה יצלח. "באין ציפור שיר" כידוע וכו'. האיום הקיומי התורן משמש לסתימת פיות ולהוצאה אל מחוץ למחנה, גם אם הסכנה הממשית שהוא מהווה שולית. התוצאה של שליחת הרסן המילולית שאנחנו חווים אינה רק סתימת פיותיהם של אנשי האירגונים. האירגונים הם גופים קטנים יחסית שהשפעתם מעטה בהרבה ממה שמוצג. התוצאה היא התווית קווים אדומים במקומות שבעבר היו חלק אינטגרלי מן הדיון הלגיטימי במדינה. הרוב הגדול לומד תחילה לא לומר דברים שאדוני השיח לא אוהבים לשמוע, אח"כ הוא לומד לא לחשוב אותם. מי רוצה להסתבך בהתקפה שיטתית על עצם הפטריוטיות שלו? עדיף לשתוק.
העניין הוא שעדיף לא לשתוק. הביקורת היא הכדוריות הלבנות של הגוף הפוליטי. היא מטפלת בזיהומים ומאפשרת תיקון. ומה יגידו הגויים? "לא חשוב מה יגידו הגויים", הכריז בן גוריון, "חשוב מה יעשו היהודים". כדי לרפא מחלות, היהודים צריכים להודות בקיומן. זאת לא המחלה. זאת התרופה.
התפרסם בידיעות אחרונות 24.3.16
הבלוג של אביעד קליינברג 
מושגים בשפה הם אכן המחשבה עצמה ויש להם שני מצבי סיכון : רידוד לכלל בינאריות שטוחה, ומנגד טשטוש גבולות ההגדרה ומסמוס (אני לא לגמרי בטוחה שיש מילה כזו) הסמנטיקה .
בהקשר של המושג "בגידה", רועדות הידיים מלבטא אותו משום שיש בו יותר מדי קונוטציות פאשיסטיות.
לכן גם אף אחד לא רוצה לגעת במילה הזו. אבל גם חשש מופרז מקונוציות הוא שגיאה של חשיבה ללא רזולוציה
נכון, מילים הן אכן תלויות הקשר ונקודת מבט : אותו מעשה יכול להיות מעשה בגידה או אקט של מוסריות עילאית.
אבל בתכלס, כשיש קולקטיב מאורגן תחת רעיון, למושג הבגידה יש משמעות.
בן גוריון ידע לזהות בוגדים, אפילו בוגדים בתוך מפלגה, גולדה ידעה, רבין ידע, צה"ל, מאז ומתמיד ידע.
רק היום, כאשר ראש ממשלה אחד מנקז אליו שנאה אוטומטית, הפכנו כולנו לילדים חסרי אחריות שכל פעולת התנגדות אינה אלא מעשה משובה נועז שמעורר הערכה ומשחרר דאחקות.
שכחנו קצת, שכשאנחנו פועלים נגד הממשלה בצורה פראית וללא התחשבות בתוצאות, אנחנו למעשה פוגעים בעצמנו כאזרחי המדינה ולא רק בו.
נאמנות, ביקורת, בגידה הם מושגים על אותה סקאלה. ויש להן מידרוג.
דרישה לנאמנות טואטלית ומתן לגיטימציה לכל מעשה בוגדני כ"ביקורת" הם שתי טעויות זהות של חשיבה באמצעות שפה :
במקרה הראשון בינאריות, ובשני התמוססות של מושגים
כאשר גוף המכנה עצמו "ארגון זכויות לא פוליטי" מונע מטעמים פוליטיים מובהקים, ממומן על ידי גורמי חוץ שלא ייחיו פה את התוצאות של הפעילות של הפעילים, ופועל, גם אם בשלומאליות של חבורת חסמב"ה, לרגל אחר הצבא , מחזיק בחומרים מסווגים, מתוך כוונה להפעיל מנגנונים פוליטיים מחוץ לישראל שיפעילו לחץ על ממשלהה נבחרת, לכפיית אג'נדה שלא זוכה לתמיכת הציבור פה, בין אם מתוך אידיאולוגיה או בצע כסף או שניהם – זוהי בגידה גם במדינה וגם בדמוקרטיה.
ויש לומר זאת. למרות הדחייה הטבעית שנוצרת מתוך ההתנייה והפחד מתדמית פאשיסטית, משום שאחרת המילים אכן ייאבדו את כל משמעותן, וללא מילים, אין מחשבה. ללא הסכמה על משמעות של מושגים, אין קולקטיב. ללא קולקטיב, אין מדינה
אהבתיאהבתי
יש חוק במדינת ישראל. בגידה היא פשע. כאשר יש ראיות וביסוס, מפעילים את המשטרה. כאשר אין, מפעילים את דין רודף.
אהבתיאהבתי
דין רודף זה לחניוקים. אכן ישנה התלהמות ציבורית לכאן ולכאן ועל כן נחוץ מאד שאנשים כמוך יסייעו לעשות סדר במחשבות, ולהשבת הסמנטיקה למילים. לטעמי, מרגע גילוי החשדות לגבי פעולות של ריגול בצבא, פעולה שהחוק מכיר בו כריגול, וכשהוא פנימי הוא בבחינת בגידה, מן הראוי היה שכל הזרמים הפוליטיים היו מתנערים מהמרגלים ולא ממשיכים לחפש להם תירוצים. זה היה לא רק הדבר ההגון לעשותו אלא גם היה שכרו בהשבת האמון הציבורי למר"צ ומפלגות השמאל. לא מובנים לי כלל, המאמצים לנכר יותר ויותר מצביעים פוטנציאליים שהיו רוצים לחזור הביתה מהגלות בימין אל מפלגות ראציונליות , הגונות ולא נעים לומר, ציוניות
אהבתיאהבתי
לא. מן הראוי היה להגיש תלונה במשטרה. דא עקא שהחשדות הם שטויות ושום חקירה לא תפתח. לצעוק בוגד בנסיבות האלה הוא כמו לצעוק אנס על אדם שאתה לא אוהב.
אהבתיאהבתי
מילים מילים מילים
דליה מסבירה לך בענייניות וברהיטות אין קץ את מה שטחו עיניך מראות; את ה CORE שהופך את השמאל לכל כך לא רלוונטי בשיח הישראלי ואתה נתפס לסמנטיקה ול"חוק" בשביל לצאת איכשהו עם תגובה. האבסורד הוא שהטיעונים שלה אתיים ותגובת הנגד שלך היא משפטית (הכל חוקי הכל בסדר). מי היה מאמין שהשמאל בעל היומרות האתיות יעשה פליק פלק מפואר לחיקו החמים של החוק
אהבתיאהבתי
השמאל הוא השטן.
אהבתיאהבתי
יותר גרוע- נדוש ומשעמם (אבל מלא ציטטות פלצניות כרימון)
אהבתיאהבתי
קנאי שמאל כופים עלינו מלחמה. זה פלילי.
|
לדעתי, כל פעילות שמחלישה את האיתנות האסטרטגית של המדינה (למשל, חרם כלכלי שפוגע בהכנסות המדינה ממסים ובתקציב הבטחון) מדרבנת את האויב לנצל את החולשה ולעשות פעולות איבה, מקטנות ועד גדולות. לפיכך, פעילות פוליטית למען חרם כלכלי וכיו"ב היא בגדר גרימת מלחמה.
חוק העונשין ס' 98 אוסר על אדם פרטי לעשות "בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי להביא לכך [לפעולה צבאית] ".
^
אני מחבר איסור פלילי זה לשני דברים: א. "כלל הצפיות" בפלילים, לענין "כוונה": "רואים אדם כמתכוון לתוצאות הצפויות של מעשיו", ב. ההנחה המקובלת במסגרת האמנה החברתית שקימת ביסוד המשטר הדמוקרטי מניחה שהחלטותיו של השלטון הנבחר הן ההחלטות אשר לכל צרך מעשי רואים אותן כבעלות הסכוי הנמוך ביותר להיות שגויות, לרבות בשאלה מה ימנע מלחמה, לפיכך נסיון לסכלן הוא נסיון לגרום מלחמה.
מחבור דברים אלה יוצא, לעניות דעתי, שפעילות כנ"ל היא בגדר עברת "בגידה" כבס' 98 (בנפרד מבגידה ע"י סיוע לאויב כבס' 99).
|
השמאל הקיצוני טוען שפעילותם נגד כלכלת ישראל לגיטימית כמו הפעילות שנעשתה בזמן האפרטהייד לפגיעה בדרום-אפריקה. זה לא נכון. בדרום-אפריקה פעילות כזאת לא היתה יכולה לגרום מלחמה. יחי ההבדל (ונחיה).
אהבתיאהבתי
אני חושב ש"שוברים שתיקה" דווקא חייבים להכיר תודה למקהלת המנאצים והמגדפים.
הרי הכינוי "בוגדים" כלפי לוחמים שחירפו את נפשם הוא כל-כך גרוטסקי ונלעג, שברור שמי שקונה את הסחורה המפוקפקת הזאת הוא ממילא נתין צייתן היונק בצמא את הסיפורים על האויבים המדומיינים שהשלטון משסה אותו בהם, רק כדי למנוע ממנו מלעסוק בבעיותיו האמיתיות ולכלות את זעמו בשלטון על מחדליו בטיפולו בהן.
ומהצד השני, אותם גידופים מופרכים יוצרים רעש תקשורתי שבאפקט המשני שלו גורם לסוג של שיח מאולץ על מה ששוברים שתיקה מבקשים להביא לסדר היום ואשר אלמלא אותן שאגות קרב היה מתמסמס וטובע בביצת האדישות של מר ישראלי, מהפכן הקוטג' והמילקי, שלא יודע ולא רוצה לדעת על המציאות המתרחשת מתחת לאפו ב"שטחים". אז לפחות שיגידו תודה.
אהבתיאהבתי