בבשורה על פי מתי מודיע ישו לפטרוס כי הוא נותן לו את מפתחות השמים. מאז הפכו המפתחות לסמלם של יורשי פטרוס, האפיפיורים. במסורת העממית פטרוס מתפקד כשוער גן העדן. הוא ניצב בשערי שמים ומחליט מי ייכנס ומי יושלך לאחד מן המדורים הפחות סימפטיים בעולם הבא. בימים אלה קם לו לפטרוס יורש בן דת משה. חה"כ אבי דיכטר הודיע לחה"כ איימן עודה כי "בבוא היום, בשערי הגיהינום, יקבלו את פניך שייח יאסין ורנתיסי מחמאס וימהרו למנות אותך לראש וועד הבית שלהם, ללא הצבעה." דיכטר אינו מתיימר כמובן לעמוד בשערי שמים– מה לו ולגן העדן?– בגיהינום לעומת זאת הוא מבין דבר או שניים (למשל שיש בו וועד בבית ושבמצב הרגיל אתה ממונה לתפקיד יו"ר הוועד באמצעות בחירות). ולמה שולח דיכטר את עודה לגיהינום? כי איימן עודה אמר שראשי שב"כ, כמו דיכטר, אחראים על הוצאה להורג ללא משפט של מנהיגים פלסטינים, מה שחמור בעיני עודה מעמידת דקה דומייה בביקור אצל משפחות מחבלים. אפשר כמובן להתווכח עם עודה. אני חושב שמנהיגים השולחים את אנשיהם לרצוח חפים מפשע דמם בראשם וכי חיסולם אינו רצח. אבל מה שמעניין בדבריו של ממלא המקום של פטרוס הוא המעבר לשפה דתית. דיכטר אינו בקיא רק בערבית אלא גם בגיהינום והוא מחליט מי יגיע אליו ומי לא. הוא אינו יכול לשלוח את עודה לכלא (שהרי, בין אם נסכים עם דבריו ובין אם לאו, לא אמר שום דבר המהווה עבירה על החוק), אלא לגיהינום, שדיכטר משמש כשוער הלא רשמי שלו.
לכאורה שטות. דיכטר כידוע אינו נמנע מאמירת שטויות; אז אמר עוד אחת. אבל דומה שהשפה הדתית של דיכטר היא חלק מתהליך עמוק יותר של ביטול השיח החילוני. בבואם למצוא הצדקות, ישראלים נוטים יותר ויותר להשתמש בשפה דתית. אין מדובר עוד רק בעצם ההצדקה לבעלותנו על הארץ, אלא במערכת מוסר אלטרנטיבית. לא צריך יותר מוסר אוניברסלי. סוף סוף נפטרנו מאימת הגויים ויש לנו מוסר יהודי שמתאים לנו יותר מן המוסר האוניברסלי, בדיוק משום שהוא מבדיל בין דם לדם. חשבו למשל על הדברים שאמר לאחרונה הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף. יוסף קבע כי אין מקום לגויים בארץ ישראל. העובדה שישנם גויים בארץ הקודש היא ביטוי לחולשתנו בימים אלה. כאשר תהיה יד ישראל תקיפה, נזרוק אותם "לסעודיה", מלבד את אלה שנשאיר כדי לשרת אותנו. מבחינה הלכתית, יש בסיס לדבריו של הרב יוסף. ההלכה אינה מאמינה בשוויון בין בני אדם. יש יהודים ויש לא יהודים והכללים, גם כללי המוסר, שונים ליהודים ולגויים ובין גברים לנשים ובין שומרי מצוות לכאלה שאינם שומרים מצוות. על פי רבים מפוסקי ההלכה, הדיבר "לא תרצח" למשל חל רק על יהודים. זה לא אומר שמותר לרצוח גויים, אבל יש לכך סיבות אחרות ויש לכך כללים שונים בתכלית מן הכללים החלים על יהודים. השפה הדתית הזאת, המבדילה כאמור בין דם לדם, הרואה את החלת הכללים האוניברסליים לא כעיקרון מקודש, אלא כחולשה שתיעלם, כאשר נזכה לראות ביד ישראל התקיפה, מתאימה לנו כמו כפפה ליד. היא הופכת מעשים של אפלייה לרעה, של נישול וגזל, של שפיכות דמים אפילו, מלא מוסריים לחלק ממוסר אלטרנטיבי, יהודי. שימו לב שדבריו של הרב יוסף עברו כמעט ללא תגובה ציבורית, כמו דברי ההסתה התכופים נגד ערבים של הרב שמואל אליהו מצפת. אנחנו לא עושים עניין מעמדות כאלה, כי הן נראות לנו לגיטימיות. יותר מלגיטימיות—הן נראות לנו מוסריות. זכויותיהם של ערבים, מן הזכות להגנה על רכושם ועד, במקרים מסויימים, להגנה על חייהם, הן בעינינו זכות יתר שאנחנו מעניקים בחירוק שיניים. בקרוב , מייחלים פה, תהיה יד ישראל תקיפה והבלגן ייגמר. לא בג"צ; לא בצלם. גן עדן. או אולי גיהינום.
התפרסם בשינויים קלים בידיעות אחרונות 30.3.16
הבלוג של אביעד קליינברג 
תודה על הטקסט המדויק כתמיד. דיכטר מבין בגיהינום הזה בין היתר כי הוא יודע אחלה ערבית, הפנייה הפטרונית אל עודה מעל דוכן הכנסת בערבית הוקצעת מדי כשל משתתפי ערב מספרי סיפורים בתיאטרון גבעתיים העלתה בי תחושת קבס. כמה גס ובהמי היה קולו. חיקוי עלוב של שייקה אופיר הענק, שהערבית שבפיו – כמו העברית שבפיו – הייתה משובחת, עושה חיקוי סטריאוטיפי של יהודים גליליים שורשיים שדיברו ערבית שוטפת בדרכם הייחודית. המשפטים הספורים של דיכטר ששמעתי בערבית ובעברית היו הדגמה מוחשית ומצמיתה להיסטוריית היחסים בין יהודים לערבים במאה+ השנים האחרונות.
אהבתיאהבתי
חבל שנפתית להאמין להטעיה של "הארץ".
לא זו בלבד שבדיעבד הרב הסביר שהוא הובן לא נכון וש"אין כל דין בימינו ..[לפני בא המשיח].. לפיו יש לגרש חלילה את מי שאינם יהודים", אלא שכבר לכתחילה הוא אמר כך:
" אם הייתה ידנו תקיפה, אם היה לנו כוח שלטון, גויים לא צריכים לגור בארץ ישראל. אלא מה, ידנו לא תקיפה. מחכים למשיח צדקנו ".
" (ידנו) יד ישראל תקיפה " הוא מושג הלכתי שמתאר מצב בו היהודים יכולים לנהוג לפי דעתם בלי לחשוש מהגויים.
באסלאם יש מושג דומה ובמצב כזה חובתו של כל מוסלמי להשתתף במצוות הריגת כל הכופרים כולם, לפיכך מי שפוסל רבנים שמדברים על מושג זה, בעקיפין הוא פוסל כל מוסלמי באשר הוא, מתון ככל שיהיה.
|
"הארץ", אותו עתון שבסוף אוקטובר 2015 פרסם מאמר מערכת שהסית את הסכינאים של הג'יהאד, עכשו "תרגם" את דברי הרב ל"שלטון תקיף יותר היה שולח אותם", והתחילה "חגיגה" של מאמרי גנוי בארץ ובחו"ל.
|
אמנם, יש בהלכה הפליות גזעניות מסוימות, והיא שעמדה לנו להצילנו מפצול לשני עמים עוינים ולהדרדרות למלחמת אזרחים, כי הלכה לא גזענית היא הלכה שמבחינה בין בני אדם רק לפי התנהגותם ולא לפי מוצאם, לפיכך, "יהודי" הוא רק מי שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות, וכל אלה שפוטרים עצמם מהן לא יכולים להתלות בכך שנולדו לשושלת אמהות יהודיות- הם לא יוכרו כיהודים.
אהבתיאהבתי
יש משהו לא הגון בתגובה שלך. הטענה שיש ישראל תהיה תקיפה רק בימות המשיח היא פשוט לא נכונה. הרמבם מדבר על מציאות פוליטית פשוטה בהלכות עבודה זרה. הרב יצחק לא טען שמדובר באחרית הימים אלא ביטא תסכול על שידינו אינה צקיפה ושניאלץ בעוונותינו לחכות למשיח. הדעה של הרב אגב אינה חריגה.
אהבתיאהבתי
אני מסכים אתך שהרמב"ם לא יחד את "יד ישראל תקיפה " לימות המשיח דוקא , ואינני יודע מדוע חשבת שכתבתי אחרת. כתבתי שהרב יצחק יוסף הוא שאמר זאת. כך: " ידנו לא תקיפה. מחכים למשיח צדקנו " וחזר ואמר " אין כל דין בימינו ..[ ! ].. לפיו יש לגרש חלילה את מי שאינם יהודים ". מן הסתם, גם הרב לא מיחס את דבריו לרמב"ם, אלא הרב בעצמו מעריך הערכה מציאותית (היש מי שלא מעריך כך?) שלפני בא המשיח, המצב של "יד ישראל תקיפה" לא יתקים, ולכן, כדבריו המפורשים בדיעבד, ההלכה הזאת היא תיאורטית בלבד.
|
גם אני הבנתי שהרב מתוסכל מכך שאין "יד ישראל תקיפה" ומכך שעדיין אי אפשר לבודד את היהודים משכנים נכרים, כפי שהוא מתוסכל בכלל מכך שהמשיח מתמהמה.
למה תסכולו מפריע לך? אולי בגלל שממנו משתמע שהמצב הקים שאינו מפלה בין יהודים לנכרים הוא מצב שההלכה רק מחיבת אותנו להשלים אתו אבל לא רואה בו מצב אידיאלי.
אם כן, יהיה זה הוגן לתקוף את הרב רק במישור האידיאל הבלתי נתן להשגה ולא ליחס לו הסתה לגרוש בימינו.
אם יותקף הרב בענין זה יהיו לו עדי הגנה טובים: בפס"ד שכתב השופט אהרון ברק ובפס"ד אחר שכתב השופט שמגר נכתבו דברים בזכות ההפרדה הלוקלית בין בני קבוצות בעלות תרבות שונה, אם יש חשש שללא ההפרדה תרבות של קבוצה אחת לא תשמר.
אהבתיאהבתי
מעולה. עדין לא החלטתי אם זה מצחיק יותר עצוב, כי סבלתי וצחקתי בעת ובעונה אחת.
אהבתיאהבתי