שפנים אופוזיציונים

באופוזיציה שורר פחד.  אנשי האופוזיציה אינם חוששים ששוטרים יגיעו באישון לילה וישליכו אותם לכלא. מדובר בפחד גדול הרבה יותר: הפחד לא להיות חלק מן הקונסנזוס. בביעותיהם מתעוררים אנשי האופוזיציה היהודית דמוקרטית והנה מישהו האשים אותם בשמאלנות. האימה. אמא'לה, הקונסנזוס בא לאכול אותנו. שלפו את הצהרות הנאמנות, את הגינויים, את ההאשמות העצמיות. למישהו יש כאן גזר, אגב.

בשלהי עידן ביבי, הקונסנזוס הישראלי מתבסס על דמוניזציה. הצד האחר הוא לא אנושי במובן המלא של המילה. הוא לא גברים ונשים וילדים החיים כבר עשורים תחת שלטוננו, ללא זכויות וללא תקווה, אלא מפלצות צמאות דם. ההנחה הזאת התחילה בצניעות. היא התחילה בהצהרה, שהייתה מאז לעיקר אמונה, ש"אין פרטנר".  בבת אחת העולם נעשה פשוט יותר. אנחנו טובים והם רעים. אל תבלבלו את המוח עם דיבורים על פתרון. אין פתרון. תחילה נעלמה האמפתיה—אמפתיה אנושית בסיסית. כיוון ש"הם" לא בני אדם, אין טעם להתייחס אליהם כאל בני אדם. אחר כך חיפשנו חיזוקים אידיאולוגיים ומצאנו אותם: ההנהגה הדתית היהודית בישראל הייתה מוכנה להציע אותם ברוחב לב. גדולי התורה שלנו תמיד אמרו שמי שאינו יהודי אינו באמת אדם. הסובלנות כלפי מי שאינו יהודי היא ביטוי לחולשה. כשתהיה "יד ישראל תקיפה" ניתן וצריך לוותר עליה. פעם התייחסנו לאמירות כאלה בביטול; עכשיו אנחנו מוצאים בהן הרבה הגיון. קונסנזוס. ואחר כך באו ההרחבות: לא רק הערבים מן הצד ההוא של הקו הירוק מנוחתו עדן הם האויב, אלא גם הערבים החיים בצד הזה שלו ומחזיקים בתעודות זהות ישראליות; ומהר מאד לא רק הם מוקצים, אלא גם כל "תומכיהם", תהיה דתם אשר תהיה. ועל כל הקונצרט הלאומני-היסטרי הזה ניצחו ביבי ומקהלת המעודדים-טוקבקיסטים שלו בקריאות עידוד קצובות: שואה, איום קיומי (אל קאעידה, איראן, סוריה, חיזבאללה, באלד, BDS, שוברים שתיקה, זוהיר בהלול, "עובדה"), שמאלנים! מי שלא איתנו (עם ביבי, עם סמוטריץ', עם בנצי גופשטיין, עם הרבנים אליהו ויוסף) הוא נגדנו. רק בוגד יאמין במשהו שגורם לנו, לאנשי הקונסנזוס, להרגיש, ולו לרגע, לא טוב עם עצמנו. הזכות לביקורת צומצמה לענייני חברה וכלכלה. מותר להתנגד למתווה הגז של ביבי. בענייני הדת החדשה (אין פתרון, הערבים הם חיות, כל מה שאנחנו ואחד מבנינו היקרים עושים קודש הוא) אסור. המוציא את עצמו מן הכלל (תמיכה גורפת בגיבור מחברון ובסמוטריץ' למשל), כופר בעיקר.

ומה תפקידה של אופוזיציה במצבים אלה? תפקידה לרסק את הקונסנזוס המטומטם והמרושע, לקרוע את רשת הדעות הקדומות שהפכו מובנות מאליהן, לחזור ולהציע אלטרנטיבה, תכנית, תקווה. אבל לאופוזיציה הציונית בישראל קשה מחוץ לקונסנזוס. האופוזיציה עסוקה. היא עסוקה בניסיונות אובססיביים לנקות את עצמה מאשמת הבגידה שהדביקו לה. זוהיר בהלול אמר (בצדק) שיש הבדל מהותי בין תקיפת חמושים (התנגדות מזוינת) לתקיפת מכוונת של לא חמושים (טרור)? בואו ננער את חוצננו, בואו נזדעזע ונגנה. שוברים שתיקה מוקעים כבוגדים ונשמעות קריאות להוצאתם להורג? בואו נצקצק. לא יפה. מוגזם. חיילנו יורים ולא בוכים, סמוטריץ' מדבר כאחרון הגזענים? לא יפה. הכל אותו דבר: צק צק צק וממשיכים למו"מ חשאי נוסף עם ביבי.

כי הבעיה המרכזית של מדינת ישראל אינה שמתנהגים פה לא יפה. היא אינה אפילו השיח הציבורי האלים. השיח הזה אכן בעייתי, אבל הוא סימפטום ולא המחלה. המחלה היא העובדה שישראל לא רק שולטת בעם אחר זה עשורים, אלא מונעת ממנו זכויות בסיסיות, כאילו מדובר בפריחה ולא במחלה ממארת, שהמדינה היהודית-דמוקרטית עושה הכול כדי למנוע כל סיכוי להסדר, באמצעות נישול, התנחלות וגזל, שנוח לה לומר שאין פתרון כדי להצדיק את העובדה שהיא אינה מעוניינת בפתרון, שהיא מגדירה כל התנגדות לעוול ארוך השנים הזה כטרור או כבגידה. אופוזיציה שלא תחזור ותאמר את הדברים האלה בקול רם וצלול, ללא מורא וללא בושה, אופוזיציה שרואה את תפקידה בהפיכת הכיבוש לנאור ולא בסיומו, אינה אופוזיציה. היא ליכוד ב'. אם ייקראו לבחור, המצביעים תמיד יעדיפו את ליכוד א'.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.4.16