הצילנו מידו: על הסדר כסדנת עצבים

הסדר קרב ובא. כבכל שנה נתכנס ונספר ביציאת מצרים. מה נספר? כדרכם של ניסיונות לעצב זיכרון, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא סיפור פשוט. יש בו רעים—פרעה והמצרים, לבן הארמי, הגויים העומדים עלינו לכלותנו בכל דור ודור—ויש בו טובים: הקדוש ברוך הוא המצילנו מידם והחכמים המפרשים את מעשיו. הקב"ה התחיל במלאכת ההצלה באותם ימים רחוקים במצרים, שבהם גילה את כוחו בסדרה של נסים מזהירים ועשה שפטים בקמים עלינו. וישנם החכמים: תפקידם להסביר לנו הן מה גדלו מעשי האל (אנחנו חייבים, מתברר, להודות להלל, לשבח, לפאר, לרומם להדר, לברך לעלה ולקלס את מי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה) ומה גדולים מעשי חכמים, שבלעדיהם ובלעדי ביאוריהם, היינו עלולים להחמיץ את העובדה, כי האל עוזר לנו יום יום, גם כאשר נראה—ללא הביאור—כי מאז אותם ימים מופלאים במצרים זנח אותנו לאנחות והוא עושה לא אחת יד אחת עם שונאינו.

ומה אין בסיפור הפשוט הזה של הצלה והצלחה ונקמה שאנחנו מספרים לעצמנו, תוך פירוט מייגע של מדרשי מילים מפולפלים (מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים הייתה של חמש מכות?), דברי שבח והלל (להודות להלל, לשבח, לפאר, לרומם להדר, לברך לעלה ולקלס את מי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה) וציפייה לוהטת, נואשת לא אחת, להפוגה מוזיקלית בשיעמום (מתי כבר חד גדיא?) ולאותו "שולחן עורך" שבכל שנה ושנה מצילנו, ולו לשעה, מידם. אין בו מערכת היחסים המוזרה בין האל לעם בחירתו. שכן משעה שרודפיהם המצריים טבעו בים, האיום העיקרי על שלומו של עם ישראל הוא צור ישראל וגואלו. זה מתחיל במעשה העגל. לכאורה חטא נורא של העם. למעשה יוזמה וביצוע של אהרון הכהן, אחי משה ומי שהעם נתון, בהיעדרו, למרותו. "ויאמר אליהם אהרון, פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אלי…ויביאו אל אהרון ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה…וירא אהרון ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרון ויאמר: חג לה' מחר". אלוהים לא כועס על אהרון (אהרון יוצא ללא פגע וללא רבב מכל הפרשה), אלא על העם. הקב"ה שוקל לחסל אותו ולהחליף אותו בעם אחר שיצא מחלצי משה. בסופו של דבר הוא מסתפק בטבח סמלי של 3000 איש. אבל חמת האל, יש לציין, אינו בוערת רק למראה עגלים. כאשר העם מתאונן על קשיי הדרך, חורה אפו של הקב"ה ואש אוכלת בקצה המחנה. כאשר מזמן אלוהים לישראל את השלו, הוא נתקף בחמת זעם לנוכח נימוסי השולחן של עם הבחירה: "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאד." כאשר המרגלים מדווחים כי הארץ המובטחת אמנם זבת חלב ודבש, אבל היא אוכלת יושביה, נתקף העם באימה גדולה. לאלוהי ישראל  זה פשוט נמאס. רעיון השמדתו של עם ישראל שב ועולה בלבו: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי ובכל האותות אשר עשיתי בקרבו? אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו". בסופו של דבר תכנית ההשמדה מבוטלת משיקולי יח"צ. משה מעלה בפני בוראו את שיקול "מה יגידו": "ואמרו הגויים…לאמור: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר." אלוהים מסתפק אפוא בכך שרק הדור ההוא ימות במדבר ("עד תום פגריכם במדבר") בארבעים שנות נדודים כפויים. אחר כך בוא אל הארץ. מה מצפה לנו שם? לא חגיגה.

בעיני המאמינים, הדינמיקה הזאת מאפיינת את יחסינו עם צור ישראל מאז ועד היום. אנחנו מעצבנים והוא מעניש. במידה מסויימת אפשר לראות בסדר הפסח סדנת עצבים. אנחנו מהללים ומקלסים בתקווה שחמתו לא תבער. זוכר כמה טוב היית אלינו פעם? אל נא באפך. חג שמח.

התפרסם בידיעות אחרונות 20.4.16

4 replies »

  1. אפשר להסתכל על ערב זה כסדנת עצבים או מפגש משפחתי יותר נחמד מחתונה, או חלילה, אזכרה, הלוויה וכדומה.
    האירועים הללו נועדו כדי לאחד את השורות. כל הסיפור מסביב זה סתם תוכן להצגה הגדולה.
    הנהנים הגדולים של הפסח הם הילדים או הבני דודים. בלי שנשים לב, נוצרים קשרים אשר מחזקים אותנו היחידים ונותנים לנו את הגב שלעיתים לא חזק אבל בכל זאת איזשהו חוט שמחזיק אותנו.
    תחשוב על אנשים שאין להם משפחה גדולה, בינונית ואפילו קטנה. משהו חסר בהם. משהו מהחוסן המשפחתי. יש בהם משהו בודד. אולי לא מרגישים את זה ביום יום אבל בימים מיוחדים כמו פסח, מרגישים גם מרגישים, כולנו מכירים כמה.
    נחמד לשנוא את הדוד המעצבן ההוא, או להתפעל מהדודה הקשישה היפה ההיא עם המאהב הצעיר שלה,הבן של ההוא שהתעשר וכדומה. יש הרבה סיפורים סביב השולחן וככל שהשולחן יותר ארוך והעצבים יותר רבים, כך טוב יותר, מצחיק, מעניין. לא ככה?
    שיהיה לך פסח מעצבן ועם הרבה סיפורים.
    שמעתי את התכנית בשבת בבוקר, לא מכירה את קולך, אבל לפי הנושאים הבנתי שזה אתה מדבר. היה מעניין, עלה והמשך.
    קרני

    אהבתי

  2. פעם אכלו בשר נא וגם דגים וכך גם היום סושי,סשימי וסטייק טרטר…כך הגלגל מסתובב לו.
    אבל מה לכל המעדנים הללו ולגפילטע פיש וקניידעלך? זוהי זרועו הקשה והנוקשה של האל..
    חג טעים ונעים.
    תמיד כייף לקרוא.
    תודה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s