על צניעות, צביעות ושליטה גברית

בפארק "חוות אתגרים" הפועל בתחומי הכפר הירוק בסוכות ובפסח יש מגלשת מים. מגלשת המים הזאת מהווה איום על שלומו הנפשי של עם ישראל, משום שלילדים הגולשים עליה, או ליתר דיוק לילדות, יש גוף והגוף הזה מסוכן. בחוות אתגרים, מתברר, אסור לילדות לגלוש בבגדי ים, משום שמקפידים שם על "צניעות". בנות אמורות לגלוש בבגדים, פן יחשפו חלילה שוקיים וכתפיים. בנים לעומת זאת יכולים לגלוש כרצונם, שהרי הגוף הגברי אינו מהווה סכנה לשלום הציבור.

אבל מדוע בעצם? איך הפכו חלקים גדולים של הגוף הנשי לאברי מין (שיער באישה ערווה, שוק באישה ערווה, טפח באישה ערווה)? לפני שאתם עונים על השאלה הזאת, זכרו שהמפה הארוטית של גוף האישה משתנה ממקום למקום, כשם שמשתנה הגיל שבו מוכרזת האישה כאובייקט מיני. בחברה אחת אישה צנועה צריכה להימנע מלחשוף לא רק את שערה ואת גופה, אלא גם את פניה. בחברות אחרות הפנים והשיער כשרים ורק הגוף בעייתי. בחברות אחרות הידיים והשוקיים צנועות ואילו הכתפיים והירכיים פרוצות. בחברות אחרות הבטן והשיער כשרים ואילו השוקיים והירכיים אסורות בחשיפה. לקוד  המקודש של כללי צניעות יש ווריאציות ביזאריות ביותר. יש חברות שבהן מי שטרם צימחה שדיים נחשבת "ילדה" ועל כן פטורה מחלק גדול מן המגבלות על נשים בוגרות, ויש חברות אחרות שבהן גם ילדה בת שלוש מהווה אובייקט מיני ונדרשת לכללי הצניעות של אחיותיה הבוגרות. הדבר המשותף היחיד לכל כללי הצניעות הללו הוא שהם משקפים את מוזרויותיה של התשוקה הגברית. אין דבר שגברים מסוימים באזורים מסוימים לא מוצאים ארוטי. חשבו על הרגל החבושה המעוותת של האישה מן המעמד העליון הסיני לפני המהפכה. היא זכתה לכינוי "רגל הלוטוס", נחשבה למעוררת תשוקה עצומה, ושירי תהילה מזילי ריר גברי נכתבו עליה. כל כללי הצניעות והתשוקה המופרכים האלה (התשוקה הגברית הסינית הפכה מיליוני נשים לנכות) נועדו לשלוט לא רק בגוף הנשי אלא גם במרחב התנועה של האישה. אם הגבר יכול לנוע במרחב הציבורי בצורה ספונטנית, פחות או יותר כרצונו, האישה נדרשת לכללי התנהגות מגבילים ביותר (מה מותר או אסור לחשוף, מה מותר להגיד,  עם מי מותר לדבר, באילו שעות מותר לצאת מן הבית ובחברת מי). ליתר ביטחון מוטלות עליה הגבלות מרחביות המוגדרות לא פעם במונחי צניעות וטומאה. נשים לא רק פרוצות אלא גם טמאות. הן צריכות עזרה משלהן בבית הכנסת ובמקומות קדושים, אזור משלהן באוטובוס; יש אזורים שבהן "אישה מהוגנת" אינה אמורה להסתובב כלל ואזורים שבהם מותר לה להסתובב רק בשעות היום. הפרטים משתנים מחברה לחברה כאמור אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: הגוף הנשי הוא סכנה ועל כן הגברים "נאלצים" לפקח עליו במגוון אופנים. האישה "הצנועה" מפנימה את גחמות הגברים. היא לא מסתפקת בציות להן. היא הופכת אותן למקור לגאווה. היא חובשת "בגאווה" את החיג'אב או את הפאה הנוכרית. היא אינה נכפית. היא "רוצה" לציית לאיסורים. היא מרגישה חופשיה בזכותם.

ומה שמדהים לא פחות מן ההפנמה הנשית של סירוס הגוף הנשי והסתרתו בשם "הצניעות" הוא עמדתם של הצופים מן הצד. הללו אינם שותפים אמנם לציות לאל, שקבע כי על הנשים להיות משועבדות לגברים ולאהוב את זה, אבל הם מכבדים את "הרגישות" הגברית ההיא. הרגישות הגברית של שומרי המסורת מטעם עצמם קובעת שבנות לא יכולות לגלוש בבגדי ים בחוות אתגרים. היא קובעת שנשים לא יכולות לשיר באירועים שיש בהם קהל מעורב, שנשים לא יכולות להיות חברות כנסת, שנשים לא תלמדנה סטודנטים חרדיים בתכניות אקדמיזציה. איכשהו הכבוד הזה לרגישות הגברית תמיד בא על חשבון הנשים. יש לי הצעה: אם אתם מכבדים את עקרונות השוויון שלכם, תפסיקו לכבד את עקרונות אי השוויון של אחרים. זה לא כבוד; זאת בושה.

התפרסם בידיעות אחרונות 27.4.16

18 replies »

  1. תיקון קטן: אצל השיעים באיראן, דווקא הפנים נותרות חשופות. הדבר נכון לא רק לגבי לבושם של הנשים החילוניות אלא גם לגבי הנשים הדתיות העוטות לגופם צאדור שהיא לבוש דתי מסורתי שמכסה את כל הגוף מלבד הידים והפנים. כיסוי הפנים קשור לחלקים מסוימים של העולם הסוני

    Liked by 1 person

  2. מאמר מאלף ביותר. ומה שמדהים הוא הדרך, בה הנשים מצאו כדי להביע את עצמן, כלומר – להעצים את האיסורים ודרכם להיות מעין סוג של פמיניסטיות.

    במקום לחנך את בניהן לשנות גישה, נשים רבות לצערי משתפות פעולה עם האיסורים, למשל בעיוות בעיוות כפות רגליהן (בסין), בהסכמה מרצון לשרוף עצמן עם בעליהן המתים (בהודו), בתמיכה בהקמת אזורים שיהיו מיועדים לנשים בלבד (אם אוטובוסים וכיוצ"ב) בתואנה כי כך לא יבולע להן והן תשמורנה על צניעותן, בחבישת החיג'אב (או הפיאה הנוכרית) כי כך הן יכולות להביע את אמונתן הדתית וכו'. נשים משתפות פעולה עם האיסורים ונבנות עליהן כדי להעצים עצמן.

    אהבתי

  3. חזרתי לשאלתך "אבל מדוע בעצם? איך הפכו חלקים גדולים של הגוף הנשי לאברי מין" ונזכרתי בשאלות הבאות , כיצד קרה שנולדו הדתות ואיש לא היה שם לגאול אותנו גם לא הנשים , כיצד קרה שהסכמנו לעבור ברית מילה וכולם עמדו מנגד , כיצד קרה שאנו בני האדם הורגים גם לשם הנאה ועוד לא מעט שאלות שבבסיסם התובנה שהמין האנושי אחרי הכל עושה דברים המנוגדים לדרכם הטבעית של החיים , נראים במבט ראשון והחשוב מטופשים אבסורדים וחסרי הגיון ובמבט אחרון מוסריים ומקובלים.

    אהבתי

  4. מה כאן לא ברור?…. התשובה קשורה לכיסא של נתניהו, שמלקק לחרדים ללא בושה ומן הסתם לא יעז לקרוא תיגר על "העקרונות המוסריים" שלהם. כל עוד ביבי ומרעיו בשלטון ימשיכו העלוקות לאכוף על החילונים את סדר יומם החולני.

    אהבתי

  5. הכל נכון, אך ראוי לנמק מדוע החוק הישראלי מתיר לגבר ללכת ברחוב ללא חולצה, אך על אישה חובה להסתיר את פטמותיה. יתרה מזו, הנשים והגברים הישראלים (כמו אחרים מתרבות המערב) הפנימו את האיסור הממשטר על חשיפת איברים מסוימים. מה ההבדל בינם לבין האיראנים? כמותי לא איכותי.

    אהבתי

  6. הדתות המונוטאיסטיות עובדות בשירותו של ההסדר שנועד להבטיח את בעלותו של הזכר (בעל/אב/אח או מי שלא יהיה זכר האלפא במשפחה) על הרחם. מן הידועות הוא שכל אחד מאיבריה של האשה עלול, בהיעדר פיקוח צמוד ובלתי מתפשר, להפוך לנתיב ישיר אל הרחם שלה…

    אהבתי

    • לדעתי, יש כאן תחושה עמוקה של מלחמה. האשה יחסית חזקה יותר בצד של הסקס או לפחות בעלת כוח שווה. היא מושכת את הרבה גברים בצורה בלתי נשלטת. למרות שהרבה נשים אפילו לא מודעות כמה הן משפיעות על הגבר, יש להם הרגשה שהיא לוחמת והיא מנצחת או תנצח בגלל הסקס. ובמלחמה הזאת נלחמים עד הסוף. מאיימים, מתקיפים באלימות, כובשים. המלחמה הזאת מופיעה גם בצורה פחות גלויה. הופכים את הסקס לחטא אפל למרות שהוא הדבר הכי טבעי, לועגים, משפילים, כותבים תורות שלמות בשמו של אלוהים שכאילו ממש איכפת לו מהפחדים של הגברים, ואפילו כותבים תיאוריות מופרכות של חילונים. השכנוע כל כך עמוק שלא פלא שגם נשים רבות שוכנעו שזה נכון. הן בטוחות שצניעות מהסוג הזה היא משהו אוניברסאלי ולא משהו שקיים רק עבור גברים.

      אבל יש כאן עוד גורמים. הניצול לרעה של הכוח הפיזי הגברי, הניצול לרעה של חולשה היחסית הפזית של האשה בכלל והמגבלה הפיזית שלה כאשה יולדת, והרצון לכוח ולשליטה שמקבלים בחינם גם אלו שלא מוצלחים בשום דבר אחר, וגם הרצון לשלוט בילדים, בדור הבא. גם כשהיא עושה את רוב העבודה, דואגים שהם לא יהיו שייך לה.

      נראה לי שרבות מהנשים מתחילות להפנים את העוול שנעשה להם, אבל רוב הגברים לא, גם אלו שנלחמים למען זכויות הזולת לא מצליחים לתפוס מה הבעיה משום שזה כל כך שקוף ומקובל.

      אהבתי

  7. כבוגרת הכפר הירוק קצת תמוהה בעיני ההתנהלות הנ"ל, זה היה המקום הכייפי והחילוני והערכי ביותר בו צמחנו, ואני מדברת על שנות ה- 70, קצת עצוב לי להווכח שאלה הם פני הדברים!

    אהבתי

  8. אפשר להתבונן על כיסוי האיברים מכיוון שונה לחלוטין. בתרבות ההודית נאמר שאשה משולה לאש, גבר משול לחמאה. ככול שהגברים נחלשים רוחנית. ככול שהאדם נחלש בדתו וזו הופעת לחיצונית, כך האשה הופכת למאיימת יותר, מסוכנת יותר ליציבות הדתית שלו. בתרבות הדתית ההודית בשיאה, בעיקר בדרום הודו, נשים, כמו גם גברים, כיסו רק את פלג גופם התחתון. זו אינדיקציה שהגברים באותה תרבות היו מסופקים, ולכן לא מגורים מינית. באותה תרבות, הגברים למדו לראות את הנשים כאמהות, והנשים התנהגו כאמהות לכלל הגברים. בדרך זו הכל נשמר כה טבעי ויפה.
    היבט נוסף למיניות הנשית – בתרבות שהילדים יונקים עד גיל מאוחר, ילדים אלו לא יפתחו אובססיה מינית לחזה האשה. בנוסף, בתרבות שילדים חשים אהובים, אין כמעט אובססיה מינית. בתרבות שילדים לא מקבלים אהבה ראויה מהוריהם, מתפתחת אובססיה מינית כלפי גוף האשה, לא רק ע"י גברים, כי אם גם ע"י נשים! חומר למחשבה.

    אהבתי

    • דוקא בהודו היו מקרים אכזריים במיוחד של התעללות בנשים. כנראה שאין ממש כללים אלא קוד לבוש תרבותי לפי קבוצות אתניות בהתפלגות גיאוגרפית. לפעמים כיסוי כל הגוף לפעמים חלקים ממנו וומיני ומקסי וחוטיני וכך גם הגברים : חליפות, גלביות,חצאיות וקליפות בננות.
      נשים הופלו לרעה מאז ומתמיד על ידי חבורות הלוחמים והציידים. פה ושם היו תופעות חריגות כמו האמזונות למשל. אבל עובדה שמי שאוחז בחרב הינו הפוסק . כמובן שהדברים משתנים אבל לאט לאט. בואו נקווה שתהיה נשיאה ראשונה שתאמר דברה לנשות העולם. הלוואי.

      אהבתי

      • הנקודה היא שזה לא הודו; זו התודעה האנושית, שמתבטאת בהודו, כמו בכל מקום אחר. הצבעתי שבעבר היו במקומות מסוימים בהודו תרבויות שהצמיחו אנשים שלא הוטרדו כל כך מגופן של נשים. אנשים מפותחים מבחינה רוחנית רואים נשים לא כחפץ שנועד לספק את יצריהם, אלא כמישהו רוחני שראוי לכבוד. אך, כמו בכל מקום, יש אנשים עם חסרים פסיכולוגיים גדולים יותר, ואלו יתייחסו לנשים כאל חפץ שנועד לספק את יצריהן, כאשר לתרבות או לאמירות הפוליטיות תהיה אך השפעה מזערית עליהם. לכן, התקווה שלנו לא תבוא מנשיא או נשיאה, אלא מפיתוח תודעה רוחנית אותנטית, שתחבר אותנו לסיפוק פנימי אמיתי. רק במצב זה ניתן להרפות מהדחפים החייתיים שלנו, ולהרשות לעצמנו לראות את האחר כמישהו ולא כמשהו (מישהו ראוי לכבוד ולשותפות בשמחה ובצער שלו, משהו הוא דבר שנועד לספק את הצרכים שלי)

        אהבתי

  9. אכן. ועוד "ערווה" אחת, אותה הזכרת חלקית בפסקה האחרונה, היא, כידוע, "קול באישה ערווה".
    היא קיימת בחברה הדתית היהודית, אך לא ידוע לי אם יש לה אחות ורעה בחברות ובדתות אחרות (יש לה?…);
    והיא נשמעת לי אכזרית מכל האחרות, משום שהיא אוסרת ומדכאת צורת ביטוי אנושית טבעית ואוניברסלית.

    בדיסק "הגיבורים שלי", של הזמר, המוזיקאי והיוצר אריאל הורוביץ, מופיע השיר "שעשאך כרצונו", המספר קצת על התחושה האיומה הזאת, בגוף ראשון.
    את המילים כתבה העיתונאית והמגישה הדתייה שרה ב"ק, והיא גם הזמרת ששרה אותו.
    משלטי חוצות בעירי (הרצליה), למדתי עוד שב"ק ממשיכה במאבקה בדיכוי הזה גם במופע, בו היא מרצה ושרה, ושמו: "קול באשה תקווה".
    ברשותך, אני מצרפת לינק לביצוע השיר וכן את מילותיו המכאיבות (ובתקווה שעוד לא מאוחר מדי: חג חירות שמח!…) :

    שעשאך כרצונו
    מילים וביצוע: שרה ב"ק
    לחן: אריאל הורוביץ

    פה חומה וזו גדר
    שלא אפול, שלא אפיל,
    אתם דואגים לי
    ומרוב הדאגה, כבר אין כאן אויר.
    הנסיכה שלכם נתקעת בקיר.

    יש מלידה עליך אות, שאי אפשר להסיר
    אסור לרוץ, אסור לשרוק, בטח לא לשיר

    את תבלעי בשקט את כל המנגינות,
    כמו ציפור בחדר שאין בו חלונות,
    ובכל יום, עם שחר, תגידי תודה
    שעשאך כרצונו

    ועכשיו בין הטיפות,
    כל כך יפה שבא לבכות,
    בתי הולכת
    ולמרות הדאגה, את כאן בלי קירות.
    נסיכה אמיתית לא זקוקה לקליפות.

    יש מלידה עליך אור, אז תני לו שיאיר
    מותר לרוץ, מותר לשרוק, בטח שלשיר

    אל תבלעי בשקט את כל המנגינות,
    כמו ציפור בחדר שאין בו חלונות,
    כי עם השיר שלך את תגידי תודה
    שעשאך כרצונו

    אהבתי

  10. סליחה. צירפתי רק שורה עם לינק (בטקסט). לא התכוונתי שזה יופיע ככה….
    (אפשר למחוק – אם יש לך איך). המילים הן, בכל מקרה, העיקר.

    אהבתי

    • אמזונות כאליגוריה (כמובן) ודמויות נשיות חזקות אחרות במיתוסים השונים.
      כל אלה לא היו דמויות מציאותיות אך היוו השראה ליכולות נשיות בשטחים שונים וגבריים לכאורה. דיאנה הציידת ואתינה פטרונית הלוחמים לדוגמא.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s