פוטו OOPS

אחרי ששוטרים בלבוש אזרחי פוצצו במכות את מייסם אבו אל-קיעאן ברחוב אבן גבירול בתל אביב, עלה קול זעקה מן הרשתות החברתיות: מה מצדיק אלימות כזאת כלפי אזרח, שכל עוונו הוא העובדה שהוא נראה ערבי? ונניח שסירב להציג תעודת זהות? זה מצדיק מכות רצח, כאשר אין שום סכנה נשקפת לציבור או לשוטרים? במשטרה לא אהבו את זה כמובן. בסך הכל הרביצו לערבי. מה הסיפור הגדול? תחושה עזה של קורבנות עלתה בקרב שורות לובשי המדים ולובשי האזרחי בשירות המשטרה. למחרת הכריז המפכ"ל: "המשטרה נתפסת כארגון שעבר משבר עמוק, שקשור גם בנושא של נורמות וערכים, והפכה לשק החבטות של התקשורת." יש משהו מפעים בתגובה של המפכ"ל. המשטרה "נתפסת" כך אמר "כארגון שעבר משבר עמוק, שקשור גם בנושא של נורמות וערכים". מעניין מנין צצה התפיסה המשונה הזאת. אולי משום שמספר בלתי נתפס של קצינים בכירים במשטרה נמצא אשם בעבירות של התנהגות בלתי הולמת ואי שמירה על טוהר המידות? אולי משום שפרשייה של אלימות, הטרדה מינית ושחיתות, רודפת פרשייה במשטרה בשנים האחרונות? אולי משום שהתלונות על יחס אלים ומבזה של שוטרים כלפי אתיופים וערבים הן לא החריג במשטרה אלא הנורמה? זוכרים את השוטר שתקף את החייל האתיופי דמאס פקדה? "אם לא הייתה מצלמה," אמר אז החייל, "היו תופרים לי תיק". השוטר שחבט בפקדה פוטר מהמשטרה (מצלמות), אבל התיק שלו, כצפוי, נסגר. סביר מאד להניח שתיק לקורבן היה נתפר גם נתפר (התנגדות למעצר, העלבת שוטר, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו—כדאי שאבו אל-קיעאן ישנן את הרשימה). הבעיה היא המצלמות הארורות—במילים אחרות, התקשורת. אין משבר עמוק שקשור בנורמות וערכים במשטרה. יש בעיה תקשורתית. לא המשטרה הופכת אזרחים שומרי חוק לשק החבטות שלה. התקשורת היא שהופכת את המשטרה לשק חבטות. יהודים, רחמנים בני רחמנים, צאו להגן על אחיכם המכים המוכים במדים.

ומעבר לנטייה של כוחות הביטחון להפעיל כוח מיותר כנגד אנשים מסוימים מאד (וידוא הריגה של נערות עם מספריים או מחבלים גוססים, מכות רצח לאנשים שעוונם הוא המראה "הלא תקני" שלהם), מדאיגה הנטייה לדחות כל ביקורת כהיטפלות. בעיקרון האזרח תמיד אשם עד שיוכח (מצלמות) אחרת. גם במקרים המעציבים שאפשרות ההתנערות מן המעשה הבעייתי קשה, מלווה את הארגון, שלעולם אינו שרוי במשבר של נורמות וערכים (למה מה קרה? כולה ערבים/ אתיופים/ נשים), תחושה של עוול. אנחנו עובדים קשה למענכם וזה מה שאתם אומרים עלינו? לא יפה. הביקורת בישראל היא תמיד אקט קנטרני, אקט מיותר שמחליש אותנו. הצעד הבא הוא בדרך כלל הכרזה שהמעשה הוא חריג ושהנסיבות החריגות שבהן התבצע, אולי לא מצדיקות (לפחות לא משפטית), אבל בהחלט מסבירות אותו, לשביעות רצון המסבירים. השוטרים באבן גבירול הרגישו מאוימים, המאבטחים במחסום הרגישו מאוימים, החייל הגיבור בחברון הרגיש מאוים. למה? לך תדע את נפש האדם. מאוימים. אני נזכר בשורות היפות שבהן מגן פרופסור היגינס על המין הגברי ב"גבירתי הנאווה": פה ושם אולי יש גבר מנוול/ פה ושם אחד עושה טעות/ פה ושם אולי יוצא יש מן הכלל/ אבל לרוב אנחנו כליל השלמות." בדיוק.

והצעד הסופי, מט הסנדלרים החברתי, הוא הטענה שהביקורת משמחת את אויבינו. לעת עתה קשה לטעון שהסתבכות חצי מצמרת המשטרה בעבירות על החוק או על כללי האתיקה, או האלימות המשטרתית, מחזקת את ארגון הBDS האימתני הקם עלינו לכלותנו, אבל אל תדאגו: אם החקירה תסתבך, גם זה יבוא. אמור מעתה: הטענה ששוטרים עבריים מפרקים את הצורה לאזרחים ממוצא ערבי בחוצות ערינו, מציגה אותנו באור לא סימפטי בעולם, משמחת את ראשי הBDS ומהווה איום קיומי. מי שמשמיע אותה הוא סרטן בגוף האומה. ואמרו אמן.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.5.16