נרקומן ספרים

אנחנו סך כל הדברים שעוברים עלינו. כל מגע, כל מראה, כל ריח, כל צליל, כל טעם משנים אותנו. רגע אחד אתם האנשים שלא קראו את המאמר הזה, למשל, וברגע הבא, ברגע זה ממש בעצם, אתם הופכים להיות אנשים שקראו אותו, או לפחות את המילים האלה  מתוכו. אני מניח שלעת עתה זה לא השאיר בכם רושם עמוק. אולי זה עוד ישתנה עד סוף המאמר; אבל גם אם לא, המילים שלי שרטו אתכם, שריטה עדינה מאד, הוסיפו איזה ניואנס לחייכם, ניואנס שלא היה בהם קודם. יכול להיות שתוך זמן קצר זה ייעלם. סביר מאד שזה ייעלם, אבל אתם לא יכולים להיות בטוחים. המוח האנושי הוא אגרן כפייתי. הוא שומר חוויות ומילים ומראות; הוא מכניס אותן לתוך המטריצה המורכבת שאנחנו קוראים לה בשם "אני". בעוד שנה משהו יזכיר לכם אולי את המאמר הזה, משהו לא לגמרי קשור, כלומר אתם לא תדעו להסביר איך הוא מתקשר לדברים האלה שאני כותב עכשיו, אבל ההבהוב ההוא, כמו משב קליל של ריח לחם מפעם, או פריחת תפוז נושנה, שאנחנו מריחים לפעמים כשאנחנו הולכים בדרך, יזכיר לכם שדברים לא הולכים לאיבוד—או מכל מקום שלא כולם הולכים לאיבוד. כשזיכרון לא צפוי עולה פתאום בדעתכם, אתם מבינים, אם אתם עוצרים לרגע לחשוב על זה, שאותו משהו היה שם, גם כאשר חשבתם שהוא איננו, שהחוויה החדשה, שהעירה אותו מתרדמתו, שונה ממה שהייתה לו לא היה לה בן לוויה. ועכשיו יש לה.

עכשיו תחשבו על משהו שיכול להוסיף לכם עוד ועוד חוויות, שיאפשר לכם לחיות חיים מקבילים. לא היה נפלא לו היה דבר כזה? בעצם יש דבר כזה. בני אדם המציאו אותו. קוראים לו ספרים. ספרים יכולים להעשיר את העולם שלנו בחוויות שמעולם לא חווינו: בדברים שהעור שלנו והעיניים והאוזניים, האף והלשון והחך לא נתקלו בהם. כשהמילים חזקות מספיק הן יכולות להשאיר בנו חותם ממש כמו העולם שאותו אנחנו חווים בחושים. כי העולם שמילים מייצרות הוא כמו חלום. אתה לא זז מן המקום, אתה עצום עיניים, אבל אתה מהלך בעולמות אחרים, עולמות שלעולם לא יהיו לך מספיק חיים בכדי לחוות את כולם, עולמות בלתי אפשריים. והעולמות האלה נעשים שלך, נעשים אתה.

חיי השתנו כשלמדתי לקרוא. כילד הייתי המום מעוצמת החוויות שחוויתי באמצעות מילותיהם של אחרים. לא ידעתי כמובן עד כמה המילים הללו תואמות את המציאות (האם כך חיו במאצ'ו פיצ'ו? האם יש בכלל מוסקטרים? האם אסקימוסים חיים באיגלו?). בדיעבד אני יודע שהרבה ממה שקראתי אז הבנתי בצורה חלקית ואולי מוטעית. אבל כל זה לא היה חשוב. את תהליך הסינון (מדויק/ לא מדויק, מהימן/ לא מהימן, אמת/ שקר) עשיתי מאוחר יותר. בתור ילד קראתי בבולמוס וללא ספקות. קראתי עד שהוריי התחילו לדאוג לבריאותי, קראתי משום שהעולמות שאליהם נחשפתי פתאום, כך חשתי, כמו המזון שאנחנו אוכלים, הפכו בתהליך האלכימי המופלא שהקריאה מפעילה בנו, להיות אני. ושוב לא הייתי ילד בבאר שבע המאובקת, האפורה, שהריגושים בה מעטים וקשים להשגה, אלא כל מה שקראתי: תיאורי נוף ומערכות יחסים וארצות רחוקות וקרבות שריחות דם וצחנה לא עלו מהם, ותשוקות שרק את חלקן הבנתי. הייתי פילוסוף בפרוטה ומהפכן כורסא וכובש ארצות שמישהו היה צריך לחכות לו בצד השני של קו 5, כדי שאימא תרשה לו לעלות על האוטובוס. הייתי מסומם מן המילים ומן הרעיונות שנחשפתי אליהם. זה לא עבר; לא לגמרי. אני עדיין נרקומן ספרים, נרקומן שמתגעגע למנה הראשונה ההיא, לתחושת האושר שחשתי אז, לפני מאה אלף ספרים, לפני האנינות שבאה עם הגודש, לפני השעמום, כשהשער נפתח ואני הרגשתי שהכול, הכול, יכול לקרות ולקרוא.