מוכרים ספרים. לעת עתה

השופט בבית הדין המהפכני שגזר דין מוות על הכימאי הצרפתי המפורסם אנטואן לבואזיה, הכריז (אם כי יש החולקים על כך) כי "הרפובליקה אינה זקוקה למלומדים". ואכן לבואזיה הוצא להורג והעולם המשיך להתקיים. על אותו משקל אפשר לתהות אם החברה המודרנית זקוקה לספרים. למה בעצם אנחנו זקוקים למדיום המיושן הזה: מילים, הרבה מילים, מודפסות על נייר, מילים שמתארות דברים שאפשר בקלות רבה הרבה יותר לראות או לשמוע. למה לקרוא תיאור נוף ארוך כשאפשר לראות תמונה? למה לתאר נשיקה כשאפשר לבקש משני שחקנים להתנשק? ולמה בעצם אנחנו זקוקים להגיגים ארוכים על מניעים פסיכולוגיים, כשאפשר לצמצם את הכול למצגת עם אנימציה, או לכל היותר להרצאת טד—עשרים דקות של ה"בוטום ליין", כולל הבדיחות והגימיקים. כל השאר משעמם ומייגע. ואל תספרו לנו שבלי ספרים אין תרבות. בספריות הגדולות ביותר של העולם העתיק היו פחות ספרים מאשר בספריה ממוצעת בפריפריה ובכל זאת צמחו אז רעיונות ותרבות ואמנות מרשימים לא פחות מאשר בימינו.

אני מניח שאתם מצפים ממני לומר לכם שבלי ספרים אין תרבות. אני אחרי הכול "איש ספר", צרכן ויצרן של ספרים. האמת? אני לא בטוח שזה נכון. אין תרבויות בלי טקסטים, בין אם הם כתובים ובין אם הם אצורים בזיכרון (האיליאדה והאודיסיאה הן דוגמאות לטקסטים מופלאים שהתקיימו זמן רב לפני שהועלו על הכתב). אבל הספר הזול והזמין שהכול קוראים בו הוא מוצר חדש יחסית, מדיום שנפוץ בעולם אחרי המצאת הדפוס במאה ה15 ונעשה נחלת הכול אחרי הופעתו של חינוך לכל במאות ה19 וה20. עד אז היה הספר נחלתם של מעטים בלבד, בשלב הראשון של בני האליטה האינטלקטואלית. אנשים שהקדישו זמן למלאכה הקשה של התרכזות בדף, כשבחוץ ציפו להם סיפוקים מהירים יותר. השאר לא קראו בכלל או, במונחים מודרנים, קראו מעט מאד. זה לא אומר שהם לא צרכו תרבות. הקהל באתונה של המאה החמישית לפנה"ס נחשף לאמנות מפוארת, למחזות ולשירה, לנאומים, מבלי לקרוא בספרים. אבל משהו בתרבות הספר המודרנית בכל זאת שונה. תרבויות המצפות מבני אדם לקרוא הן תרבויות המעודדות מורכבות. בין אם מדובר במסה פילוסופית, בספר היסטוריה או ברומן רחב יריעה, הקורא נדרש לסבלנות. הוא לומד לבנות, נדבך על נדבך, עולם. הוא לומד לוותר על הצורך בסיפוק מידי, בגירוי מתמיד ולהעביר את עצמו למציאות אחרת, מציאות שכדי לקחת בה חלק הוא נדרש לכבות את הרעשים שבתוכם הוא פועל בעולמו הרגיל, לא לרגע, אלא לשעות ארוכות, לימים, לשבועות.

החשיבות האמתית של תרבות הספר אינה בתכנים. טקסטים רבי עצמה חוברו, כפי שטענתי, גם בתרבויות שלא היו תרבויות ספר. אפשר לומר דברים חשובים ומשפיעים גם בדקות מעטות. מה שחשוב בתרבות הספר הוא יצירת קורא ממין חדש. המצב הנפשי של הקורא הזה אינו נעלם כאשר הוא מפסיק לקרוא. מי שהתרגל מילדותו לקרוא, מי שאינו קורא ספר אחד ("קדוש" ככל שיהיה), או נתקע בז'אנר ספרותי אחד ("חשוב" ככל שיהיה), אלא חווה את העולם דרך מגוון גדול של ספרים וסוגי ספרות, נושא עמו את עמדת הקורא בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך. הוא לומד לצפות למורכבות ולהעריך אותה. האם זה מבטיח שהוא יהיה אדם טוב יותר? לא בטוח. מצד שני, האם קל יותר לאחז את עיניהם של אנשים שאינם קוראים, או שעולם הקריאה שלהם מתמצה בפוסט בן מאתיים המילים בפייסבוק? כנראה שכן.

האם אנחנו מצויים בתחילתו של עידן הפוסט-ספר? האם הספר, שהיה בעבר הביטוי המובהק להיותו של אדם בן תרבות, ירד מנכסיו? אין לי תשובה חד משמעית, אבל אני חושש שכן. אנחנו חברה קצרת רוח ותאבת סיפוק מידי. האם נכדינו עוד יקראו ספרים? לעתיד פתרונים. בינתיים הם עוד אתנו. לחלקנו הם נחמה ושעשוע ואתגר וקורת רוח. שבוע ספר נעים.

ובינתיים קישור להוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, שאני עומד בראשה. זה עתה הוצאנו ארבעה ספרים חדשים מרתקים: "מדיטציה יהודית" של תומר פרסיקו, "ניצחונה של אתיופיה" מאת חגי ארליך, על הגנרל האתיופי ראס אלולה שניצח מצרים, סודנים ואיטלקים ושמר על עצמאותה של אתיופיה באפריקה, "אדם דרך" מאת גליה פת שמר על הומניזם במסורת הקונפוציאנית ו"חיי יוסף קארו", ביוגרפיה חדשה של גדול הפוסקים, שהיה גם מיסטיקן, מאת מור אלטשולר.

http://www.taupress.tau.ac.il/

התפרסם בידיעות אחרונות 15.6.16