הוא זכאי פוגש את הוא בוגד

 

יש משהו מדאיג בבקשת התביעה הצבאית לאסור את פרסום שמות העדים ופרטים מזהים שלהם במשפטו של אלאור עזריה. הבקשה באה לאחר שעדות המ"פ, תום נעמן, גררה מבול של חרפות, גידופים ואיומים. אחד מן המגיבים ברשת החברתית כתב: "לא מאחל לאף חייל מ"פ אפס כזה, אם הוא היה מ"פ שלי על בגידה כזאת הוא לא היה מצליח ללכת על רגליו יותר".

כל זה אינו יוצא דופן, למרבה הצער. הרשת החברתית מלאה בחרפות וגידופים ובקמפיינים של ביוש. כשהם כרוכים באיום בפגיעה גופנית ("על בגידה כזאת הוא לא היה מצליח ללכת על רגליו יותר"), יש להעניש את מי שהשמיע אותם. האם ניתן לעצור את המחרפים והמביישים? קשה להאמין. הרשת סילקה את שומרי הסף. פעם, כדי להפיץ את הרעל שלו ברבים, נדרש המתלהם לכתוב מכתב למערכת או לפרסם מאמר; העורך בעיתון, סביר להניח, היה משליך צווחות מילוליות לפח. היו, כמובן, עיתונים שהתמחו ברפש, אבל גם הם נאלצו לשחק לפי כללי משחק כלשהם וממילא הגיעו רק לקהל שצרך רפש על בסיס יומי. הרשת לעומת זאת מאפשרת פרסום ללא חסמים (או כמעט ללא חסמים).

זה לא שרגשות האלימות המילולית הללו לא היו קיימים בעבר. תמיד היו אנשים שהודיעו לבני ביתם ולחבריהם שהם היו "תולים, שורפים, מקצצים לחתיכות" את "הבוגד" שדעתו לא כדעתם. קמפיינים של שיימינג ואלימות מילולית קיימים גם ברשתות חברתיות לא דיגיטליות (חשבו על אלימות הפשקווילים בחברה החרדית). אלא שבעבר הלא רחוק, ההתלהמות הזאת נותרה במעגלים מצומצמים. לטוקבקיסטים בפוטנציה לא ניתן הקהל העצום שנחשף אליהם בימינו. עכשיו הם זוכים לתשומת לב הציבור–לפחות ל־15 דקות.

כל עוד תתקיים רשת חברתית, יהיו בה גם גידופים ואיומים ונאצות. זה טיבה. זה לא מה שמדאיג אותי כרגע. מה שמדאיג אותי בפנייה להסתיר את זהות המעידים במשפט אזריה הוא שגוף רב־עוצמה כמו הצבא הישראלי חש כי אין ביכולתו להעניק לאנשיו את ההגנה המינימלית שהם זקוקים לה, שהוא נזקק לתוכנית להגנת עדים, משום שהכוחות הניצבים מולו גורמים לו לחוש חסר אונים. הארגון הממשלתי היחיד שיש סביבו קונסנזוס חוצה מחנות בחברה הישראלית, הגוף שמוגדר (בצורה בעייתית) במונחים משפחתיים – החיילים הם הבנים של כולנו – אינו חש בטוח כאשר אחד ממפקדיו מהין לחצות קו פוליטי מסוים. ניסיון העבר לימד שבמחנה ציידי הבוגדים, לא רק ידו של אזריה קלה על ההדק . בצבא חוששים.

חשוב לזכור מה עומד על הפרק. המפקדים המעידים מטעם התביעה במשפט אזריה אינם "ארגוני שמאל" ר"ל, אלא המבוגרים האחראים, אלה שגורל הילדים של כולנו הופקד בידיהם. העדים אינם אנשי שוברים שתיקה, אלא מפקדיו של "הילד" העושים ימים כלילות במלאכת הכיבוש הקדושה, ללא ערעור וללא סירוב. המעידים נגד החייל היורה הם להלכה אלה שהחברה מצפה מהם להפעיל שיקול דעת, להחליט אם "צל"ש או טר"ש". במידה רבה הדיון סביב התנהגותו של אזריה אינו דיון ביחס לערבים או לכיבוש, הוא דיון בשרשרת הפיקוד הצה”לית. אלא שהלגיטימציה לשיקול הדעת של המפקדים בצה"ל מוגבלת מתברר לצד אחד של הקנה. הגיבוי "ללא תנאי" ניתן ללובשי המדים על תנאי: מי שיורה בערבים, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, זכאי לתמיכה ללא סייג. הוא זכאי. מי שלא יורה, או גרוע מזה, מגנה את היורים, הוא "אפס מאופס" שלא אמור "ללכת על הרגליים". לצבא, במילים אחרות, יש רישיון להרוג. הוא לא בטוח שיש לו רישיון למנוע הריגה. מה יקרה אם ינסו בצה"ל להפעיל שיקול דעת פיקודי בניגוד לעקרון היורים ומזכים? ראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחי הבהירו את עמדתם. שר הביטחון הקודם הבהיר גם הוא את עמדתו. הוא מצא את עצמו בחוץ. בצה"ל למדו את הלקח: יש מקרים שבהם מי שמצוי בסכנה אינו הנאשם, אלא התביעה.

התפרסם בידיעות אחרונות 22.6.16

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s