בבנין חברון ננוחם

במדינת ישראל יש שתי תרגולות למקרה של פיגוע. אם הפיגוע מתחולל בתל אביב, צריך להמשיך כרגיל. אנשי תל אביב זוכים לתשבחות על שהם כל הדברים שבדרך כלל נזקפים לגנותם: מבלים, קונים ומוכרים, לא מתלהמים. כיומיים אחרי הפיגוע, הוא נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי ותל אביב חוזרת להיות עיר ללא הפסקה שמעולם לא היו בה פיגועים, שתושביה המפונקים חיים בבועה. בפייסבוק התפרסם לאחרונה פוסט של נאוה נאי שבו דרשה הכותבת, "שבתור פיצוי על הרצח בשרונה, נתניהו ״יעבה״ את הבנייה לזוגות צעירים בתוך הקו הירוק, ירחיב את תקציב הרווחה, יקטין כיתות בבתי ספר ל20 תלמידים בכיתה, יעניק חינוך חינם לכל הילדים בישראל בכל גיל ועד דוקטורט, יוציא תכנים פשיסטים מתוכנית הלימודים וירחיב את סל התרופות." לכל בר דעת ברור שהפוסט הזה הוא פנטזיה. הכותבת עצמה יודעת שדבר מכל דרישותיה לא ייענה. אפילו הקישור בין הפיגוע לדרישה כלשהי מצד בני המשפחות או אנשי העיר מופרך. פיגועים הם חלק מחיינו. פיגועים בתל אביב אינם מזכים את תושבי העיר בזכויות יתר. מדיניות השיכון והחינוך (או במקרה שלנו—היעדרה) היא עניינם של קובעי המדיניות.

אבל כאשר הפיגוע מתחולל מעבר לקו הירוק הדהוי שלנו, המסקנות שונות לחלוטין. הפיגוע מוכרז כביטוי לשנאה אינסופית כנגד ארצישראל ועמישראל (שכן רק מעבר לקו ההוא נמצאת ארצישראל האמתית ורק שם חיים אנשים הראויים באמת להיקרא עמישראל). נדרשת אפוא תגובה במישור הקוסמי, זקיפה מהירה של הקומה היהודית ששחה, מעבר לשיקולי רווח והפסד מדיניים. המשפחות השכולות ומועצת יש"ע זוכות לנהל למספר ימים את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. אסור להמשיך כרגיל. צריך לבנות כבישים עוקפים, לפוצץ בתים, לגרש משפחות של המפגעים, בין אם היה להן קשר כלשהו לפיגוע ובין אם לאו, ובעיקר חייבים, ולאלתר, לעבות, לעבות את היישוב היהודי בחברון, את היישוב היהודי   בעמונה, את היישוב היהודי ביצהר. צריך להפקיע אדמות, לנשל ולגרש למען הדם השפוך. כי אם הדם התל אביבי שותק, הדם מעבר לקו הירוק תמיד זועק והוא תמיד זועק אותו מסר: לקיים את אג'נדת המתנחלים, יהיה אשר יהיה המחיר שישלמו כל היתר. חייבים, ועכשיו, לעבות את מפעל ההתנחלות. ה"מפעל" הזה, שכל כולו עיבוי ענק של איזו פנטזיה משיחית, מצוי, בשם הדם, מעבר לכל שיקול אחר: מעבר לשיקולי ביטחון, מעבר לשיקולים מדיניים, מעבר לשיקולים כלכליים, מעבר לצדק חלוקתי, מעבר לכל מנהל תקין, מעבר לשכל הישר. השאלות, האם צריך בכלל יישוב יהודי בחברון והאם יש הגיון "בעיבויו" עכשיו דווקא, מוגדרות כחילול קודש. לא חסר הרבה שהשואל יוגדר, כמו מרק צוקרברג, כמי שיש לו "דם על הידיים".

משהו בתפיסה המעוותת הזאת מתקיים כידוע גם סביב הדיון בהחזרת גופותיהם של חללי צה"ל. אם תשאלו את רוב מפקדי צה"ל, יאמרו לכם שאין שום הגיון בסיכון אנשים חיים כדי להשיב "הביתה" גופות. אם המחיר שתובע הצד האחר בתמורה להשבת גופות, או חלקי גופות, שברשותו, הינו שחרור מחבלים שלא רק שיש להם "דם על הידיים", אלא שיש סיכוי סביר שישפכו דם נוסף, התשובה ההגיונית היחידה לתביעה הנה סירוב מוחלט.

לא כך בישראל. גם במקרה זה ניתנת למתים ולדובריהם הזכות לקבוע מדיניות למען החיים. סבלן של המשפחות ראוי לכבוד ולאמפתיה, רצונן להביא את גופות החללים לקבורה בישראל מובן. השאלה היא באיזה מחיר. האם ראוי לתת זכות וטו למשפחות על הסדרים שישרתו את האינטרסים של ישראל? האם מותר להחליף מחבלים חיים בתמורה לגופות המתים? המשפחות אינן הכתובת לשאלות הללו. תפקידו, הלא קל, של מקבל ההחלטות הוא להציב את טובת הכלל לפני כל שיקול אחר. אם צריך לבנות בחברון, זה לא צריך להיות קשור לפיגוע. אם למדינת ישראל יש אינטרס להחליש את חמאס, אסור להיכנע לו כדי לרצות את המשפחות.

התפרסם בידיעות אחרונות 6.7.16