בלי רבנות, בלי גל"צ

כשהוקמה המדינה היה הצבא הישראלי כלי מרכזי באמתחת הממלכתיות של ראש הממשלה בן גוריון. ישראל הייתה מדינת הגירה עם הרבה מאד רוח בצורת חזון (כולנו אחים, כולנו חזרנו הביתה) ועם מעט בשר בצורת מכנים משותפים אמתיים בין מהגרים מתימן ומפולין, מגרמניה וממרוקו. המנגנון היעיל ביותר להפיכת בני המהגרים, כל בני המהגרים, לקהילה אזרחית לכידה היה החינוך. בבתי הספר היו הנערים והנערות אמורים ללמוד וליצור מורשת ישראלית, אמתית או מומצאת: עבר משותף, ערכים משותפים, תרבות משותפת. בן גוריון אכן הבין את חשיבותו של החינוך "הממלכתי", אלא שבישראל החינוך הממלכתי אינו מממלכתי באמת; הוא זרם, שהלך ונחלש עם הזמן. לצדו התירה המדינה קיומם של זרמים נוספים—הערבי, ה"ממלכתי דתי" והעצמאי—שבהם למדו התלמידים להתבדל מן הכלל ולטפח ערכים מגזריים. מדוע התיר בן גוריון, שהכיר היטב את תפיסות בניית האומה באמצעות החינוך בארצות אחרות, את האנומליה הזאת? סביר להניח שהוא אפשר אותה משום שבטח בטחון יתר בניצחון המגזר שלו. המגזר החילוני סוציאליסטי, סבר "הזקן", יכול להרשות עצמו להותיר לקרובי משפחתו העניים איי בדלנות בים הממלכתיות, משום שידוע לאן מובילה ההיסטוריה וידוע מי נועד לערימת האשפה של ההיסטוריה. על הזרמים הלא ממלכתיים נגזר להיבלע בגל הגיאות הבא של הזרם הממלכתי. התחזית הזאת התבדתה כידוע. הגיאות בוששה לבוא והזרמים הלא ממלכתיים מיאנו להיעלם.

לצד בית הספר עמד לרשות בן גוריון כלי נוסף—הצבא. מעבר להבטחת ביטחונה של המדינה הצעירה, היה הצבא מנגנון חיברות רב עוצמה. אנשים צעירים היו אמורים להתגייס ולבלות בין שנתיים (בנות) לשלוש שנים (בנים) מחייהם במערכת שתלמד אותם שפה אחת ותציב בפניהם לאומיות אחת ומשימות לאומיות מוסכמות. גם במקרה הזה גרמו הזחיחות והביטחון בניצחון דרכו לבן גוריון להרשות חריגות שהלכו וגדלו. מסיבות מובנות, ויתר ראש הממשלה הראשון על גיוס אזרחי ישראל הערבים לצבא. מסיבות מובנות פחות, ויתר על גיוס בנות מן המגזר הדתי ולאחר מכן על גיוס תלמידי ישיבות. בן גוריון גם נמנע מלהציע מערכת מוסדרת של שירות לאומי ממלכתי. גם להחלטה הזאת היה כידוע מחיר (אם כי, חייבים לזכור שהיו לה גם יתרונות).

כחלק מראיית הצבא ככלי מרכזי לעיצוב חברה, הוענקו לו כלים וסמכויות שאין לצבאות רבים במדינות דמוקרטיות. צה"ל עסק בהתיישבות, בחינוך, בבידור, בהוראת שפה ובגיור. הוא היה הגוף שביצע את הערכת המצב הלאומית. היו לו עיתונים משלו ותחנת רדיו משלו. לכל הכלים הללו שניתנו לצבא אין עוד מקום. בין אם אנחנו מצרים על כך ובין אם אנחנו מברכים על כך, צה"ל איננו מגשים את התקוות שנתלו בו ככלי לעיצוב חברה ואולי טוב שכך. חברה אזרחית אינה צריכה להסתמך על צבא. לצבא תפקידים מוגדרים מאד של הגנה על ביטחון המדינה על פי צווים והוראות שאותם קובעת הרשות המבצעת. זה הכול. הוא לא אמור להתיישב, לחנך, לגייר או לבדר אזרחים. אין שום סיבה שלצבא יהיה עיתון שנועד לאזרחים ואין שום סיבה שתהיה לו תחנת שידור כמו גלי צה"ל המיועדת בעיקר לאזרחים והמתחרה על רייטינג כמו כל תחנת שידור, בעודה כפופה להתערבות מתמדת של מערכת הביטחון בהחלטותיה. המצב שבו ישנו גוף תקשורת הנהנה מסגל עובדים זול שאין לו היכולת לעבור למתחרים או לדרוש שיפור בתנאים הוא לא בריא ולא הוגן.

וכשם שאין הגיון בקיומה של תחנת שידור צבאית, אין הגיון בקיום המנגנון האדיר של הרבנות הצבאית. צה"ל צריך להעניק שירותי דת בסיסיים לחייליו. את רוב שירותי הדת יכולים להעניק אזרחים וכפי שאין בצבא קאדי ראשי או כומר ראשי או מנהיג דת דרוזי במדים, אין צורך ברב ראשי העוסק בפסיקת הלכה ובחינוך לערכים ובהמון עצום של אנשי דת הכפופים לו. תפקיד הצבא הוא להגן על אזרחי ישראל. זה הכול.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.7.16