אדוני היושב ראש, כבשים וכבשות נכבדים

היה משהו מדכדך בחילופי הדברים בין ראש ממשלה, שר החוץ, הכלכלה, התקשורת ושיתוף הפעולה האזורי לבין חברי הכנסת, שקיבלו ביום שני את ההזדמנות הנדירה להציג שאלות לראש הממשלה, שר החוץ, הכלכלה, התקשורת ושיתוף הפעולה האזורי. לכאורה נתנה לחברי הכנסת ההזדמנות לעשות את מה שראש הממשלה וכולי וכולי נמנע ממנו באופן שיטתי: לנהל מעין מסיבת עיתונאים ארוכה, שבה מתנהל דיון אמתי והמנהיג הכמעט-כל-יכול שלנו נתבע להשיב ברצינות על שאלות נוקבות. זה לא מה שקרה ביום שני. למעשה מה שהיה בכנסת היה חלוש ותלוש לאין ערוך ממה שכל עיתונאי רציני יכול היה להשיג. החולשה והעליבות נכרו גם בזחיחותו ההולכת וגוברת של נתניהו. נתניהו היה לגמרי באלמנט שלו. הוא היה נינוח, משועשע, לרגע לא חש שמישהו או משהו באולם המליאה מאיים עליו. הוא אפילו נפנף בחביבות את ניסיונותיו המתרפסים של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, להגן עליו מאיומים דמיוניים. ביבי לא נזקק להגנה. הגנה ממי? ממה? כל הסיטואציה דמתה למפגש בין אייל גולן לתלמידי ביה"ס ע"ש ברל כצנלסון בקריית אתא. התלמידים נרגשים, מבולבלים. הם רוצים שהכוכב ישים לב אליהם. פה ושם יש כאלה הלהוטים להראות שהם מעיזים לשאול שאלות קשות. התלמיד הנועז: מה אתה אומר על הפותמוביל? הכוכב: שטויות במיץ עגבניות. אה. בסדר. ראיתם איך שאלתי אותו? צילמתם? יש.

מה שבלט יותר מכל הוא חוסר היכולת של האופוזיציה להיערך כראוי תוך שיתוף פעולה. כיוון שכל אחד מן השואלים קיבל שלוש דקות בלבד, הותיר הדיון את נתניהו עם היכולת להגיב ברצף של פאנצ'ליינים לניסיונות התלושים "להכות את המומחה". האופוזיציה צריכה הייתה לנצל את ההזדמנות לדחוק את סרבן השאלות רב התיקים לפינה. בסיטואציה שנוצרה, ראוי היה שחברי הכנסת של האופוזיציה יחלקו את העבודה ביניהם: יחליטו על נושא או שניים שחשובים בעיניהם—החל מן העובדה שנתניהו ממשיך להחזיק בכל כך הרבה כוח (כלומר תיקים) כל כך הרבה זמן, דרך תפקידו ביצירת פיצול חברתי עמוק בישראל, בין ערבים ליהודים ובין שמאל לימין, במעשיו ובדבריו, דרך הקיפאון המדיני וכלה בהתנהלותו האישית של המנהיג היקר (בכל המובנים)—וידבקו בהם עד קבלת תשובה רצינית. אף אחד מן העניינים שראש הממשלה וכולי וכולי אינו מטפל בהם, או מטפל בהם רע, אינו ניתן למיצוי בשלוש דקות. במקום אוסף אקלקטי של שאלות מהכא ומהתם צריך היה להתארגן כך שהשואל הבא ישאל שאלת המשך, מבוססת ככל האפשר על נתונים. זה מה שעיתונאי רציני היה עושה. לא נורא שלא כל הנושאים בעולם יכוסו. מתרכזים במה שחשוב ולא מניחים עד שמקבלים תשובות. אפשר היה לדון למשל בצורה שיטתית, משרד משרד, בתפקודו של נתניהו במשרדים, שהוא מחזיק בהם בעיקר כדי לא לשמוט סמכויות מידיו. אם לא צריך שרים במשרדים הללו, למה הם קיימים? אפשר היה לדון בהעמקת הקרעים החברתיים בישראל, שנתניהו ניזון ממנה ומלבה אותה, במעשה (שיחת הטלפון השערורייתית להורי החייל אלאור עזריה) ובמחדל (היעדר התגובה, או התגובות הרופסות והמאוחרות לגילויי שנאה וגזענות מימין). אפשר היה לדון, תוך הצגת נתונים, בהזנחה השיטתית של המגזר הערבי בישראל, בהבטחות הגדולות ובמעשים הקטנים. אפשר היה לדון בהתנהלותם האישית של נתניהו ובני משפחתו. כל הנושאים הללו ראויים לשאלות נוקבות. בדיון בכנסת הם צצו לרגע ונעלמו בן רגע.

למה זה התנהל כך? לא רק משום שאין באופוזיציה מנהיג אחד שהכול מתאחדים מאחוריו, אלא גם משום שאנשיה אינם מסוגלים להתאחד סביב בעיות משותפות ולנהל מאבק ערכי ופוליטי שיקדם יעדים משותפים. זה לא אומר שחייבים ללכת יחד עד הסוף. זה אומר שמוכנים ללכת יחד כברת דרך. זה דורש תפיסת עולם, זה דורש מנהיגות, זה דורש חשיבה אסטרטגית. בלעדיהן יוסיף ביבי לחגוג.

התפרסם בידיעות אחרונות 20.7.16