האחר כחייזר או הרשימה הלא משתתפת

האם הביקורת על "האחר" היא בהכרח ניסיון מתנשא וזחוח לכפות עליו תפיסת העולם המדכאת אותו? אין ספק שביקורת על קבוצות שנדחקו לשוליים נראית לא פעם כניסיון של בעלי הכוח להפוך את דרכם לדרך המלך, לא רק מבחינה פוליטית (הרוב שולט), אלא גם מוסרית (הרוב צודק-רציונלי). הדילמה הזאת עלתה בימים האחרונים לדיון ציבורי בעקבות החלטת חברי הרשימה המשותפת להחרים את הלווייתו של שמעון פרס. פרס, אמרו מגיני ההחלטה, הוא לא הגיבור של הפלסטינים. כבדו את ההחלטה. הביקורת שלכם נובעת מן התחושה שאתם יודעים טוב מהם איך להיות פלסטינים "טובים".

לפני שנתייחס להחלטת אנשי הרשימה המשותפת, בואו נחשוב לרגע על קו הטיעון הזה. פירושו לא כבוד לאחר, אלא ראייתו כחייזר. למי שאינו חלק מן הקבוצה אין, על פי התפיסה הזאת, יכולת להבין אנשי קבוצות אחרות. עליהם לקבל את כל מעשיו של המדוכא בשם כאביו הרבים (ולא פעם מוצדקים). אני חושב שהדרך הזאת מביאה להתפוררות חברתית ולא לסולידריות. בצורתה הקיצונית היא מונעת דיון חברתי. אני סבור שחילוני למשל רשאי לבקר חרדים על אף שלעולם לא "יבין" את העולם החרדי כמי שחי בתוכו. ייתכן שבעיני חרדי הפליית נשים היא טבעית (או על טבעית), ייתכן שהחרדי חש שהוא ודרכו נתקלים בלעג ובאטימות. ייתכן. ואעפ"י כן אין לטעון שחילוני מנוע מלבקר הדרת נשים משום שמה שמניע אותו, מכוח ההגדרה, הוא התנשאות. רשות הרבים, היא הזירה שבה נידונים כללי המשחק המשותפים והערכים המשותפים. הערכים הללו הם לעולם יחסיים ותלויי הקשר. יתרה מזאת, הדיון הציבורי לא נועד לומר לאנשים מה לחשוב. הוא נועד לקבוע מהי דרך פעולה לגיטימית. אין לאיש זכות לקבוע לי באיזה אל להאמין, אבל זכותה וחובתה של חברה לקבוע מהי (בעיניה) התנהגות ראויה. ברור שעל אלה המשתייכים לקבוצת הרוב לשאול את עצמם באם ביקורתם אינה מונעת על ידי אינטרס. קל לבלבל בין האמת הסובייקטיבית "שלך" לאמת האובייקטיבית. אבל אם לא נחשוב שביקורת יכולה להיות לגיטימית, נסתגר איש איש בגטאותיו ונרחץ איש איש בניקיון כפיו. כי הצד האפל של השתקת הביקורת על "האחר" בשם עקרון אי-ההבנה (לעולם לא נוכל להבין אותו באמת) היא שגם החזק יטען שאין טעם בשכנוע, שמי שאינו כמוהו ממילא אינו יכול להבין. כאשר מתנהל דו שיח של חרשים, אין טיעונים. הכוח קובע.

ולגופו של עניין, אף אחד לא חושב שהתגובה לפרס ולמפעל חייו צריכה להיות אחידה. אני למשל לא הייתי ממעריציו, לאו דווקא מהסיבות שמנה איימן עודה, אלא מסיבות שלא עלו כלל בדיון הציבורי. הבעיה המרכזית שלי עם פרס לא הייתה שהיה ימני או שמאלני (הוא היה, כרבים וטובים, גם וגם), גם לא מעשיותו או נטייתו לפנטזיות (הוא היה גם וגם), אלא התנהגותו הפוליטית. לפרס תרומה גדולה להרס מפלגת העבודה ובמידה רבה להפיכת המשחק הפוליטי בישראל לכיסאות מוזיקליים ציניים. אבל פרס לא היה אדם פרטי. הוא היה ראש ממשלת ישראל ונשיא המדינה. הלווייתו היא אירוע ממלכתי שההשתתפות בו אינה מביעה תמיכה באיש אלא בתפקיד. לו הייתי חבר כנסת, הייתי מתייצב להלוויה, ללא קשר לדעותיי. השתתפות כזאת אינה שונה מהותית משבועת האמונים של חברי הכנסת למדינת ישראל ולחוקיה. לא כל החוקים טובים. חברי כנסת נשבעים משום שהם מבטאים את נאמנותם לממלכה כעיקרון לא לכל הבט והבט שלה. מן הממלכה הם שואבים את כוחם. בעיני רבים הטהרנות הזאת של חברי הרשימה המשותפת אינה נתפסת כדחייתו של שמעון פרס האדם, אלא כדחיית הקולקטיב. זוהי טעות פוליטית חמורה. הנה אמרתי את זה.

התפרסם בידיעות אחרונות 5.10.16

 

2 replies »

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s