כשהגעתי לטורונטו ללימודי הדוקטורט, ביקשו מארחיי המופתעים לברר מה בעצם אני עושה במכון האפיפיורי ללימודי ימי הביניים. "באתי להרוס מבפנים, כמו שאנחנו היהודים עושים תמיד", השבתי. הם גיחכו: "לא בטוח שזה נחוץ," אמרו, "אנחנו עושים עבודה לא רעה בעצמנו." השאלה השנייה הייתה אם אני מכיר את צבי רזי, (זווי רזי, הם ביטאו את שם המשפחה במלרע, מתקנים אותי אינסטינקטיבית, כשביטאתי את שמו בנוסח הישראלי). "מכיר" הודיתי. פניהם לבשו הבעה של הערכה. "רזי הוא מלומד גדול." נשיא המכון באותם ימים, אמברוז רפטיס, היה בר פלוגתא חריף שלו. הוא ותלמידיו התווכחו עם רזי על מבנה המשפחה האנגלית בימי הביניים, על חברת האיכרים, על דמוגרפיה, על מתודולוגיה. רזי לא כתב הרבה, אבל כל מה שכתב, על חברת האיכרים האנגלית (שאותה חקר על פי הפרוטוקולים של בתי המשפט המקומיים), היה חשוב ומפתיע. בטורונטו הכירו אותו והעריכו אותו: חוקר חריף, ביקורתי ומתוחכם, אמרו. הייתי מופתע. למרות שעסק בימה"ב, לא למדתי אצלו איכשהו. התעניינתי בדברים אחרים ולמדתי אצל מורים אחרים. במסדרונות של גילמן, כשדברו על המורים החשובים בחוג, הזכירו אחרים. את האחרים ההם לא כל כך הכירו בטורונטו. את רזי הכירו.
במסדרונות, רזי היה "הג'ינג'י". כולם הכירו אותו כמובן. אי אפשר היה לפספס אותו. הוא היה ייחודי בחוג שהיו בו באותם ימים לא מעט עופות מוזרים (וולטר גראב, מיכאל הרסגור, שארל בלוך, שלמה נאמן—אנשים שהגיעו לאקדמיה מאוחר ושיחקו בה על פי כללים משלהם). בראש החוג עמד אז מייסדו המיתולוגי, צבי יעבץ, אדם שהיו לו חוש וחיבה לחריגים. רזי (אף אחד לא השתמש בשמו הפרטי) לא התנהג כמו פרופסור טיפוסי. הוא לא עשה שום מאמץ לעשות רושם (העובדה שרובנו לא ידענו כמה הוא חשוב בעולם הייתה אחד הסימפטומים). איש גדול, מזוקן, מסונדל, לבוש ברישול לא אקדמי, חף מנפיחות, "ג'ינג'י". במפגשים אקדמיים שאל תמיד שאלות תם עוקצניות, והיה פורץ מעת לעת בצחוק רועם. הוא ניהל עם הסטודנטים שלו מערכת יחסים שהייתה בה בעת נטולת "דיסטאנס" ותובענית (כולל התעקשות על המספר המדויק של מילים—וזה בעולם שאין בו מעבדי תמלילים שמספקים את המידע הזה בקלות; רזי ספר). הציונים של רזי הורידו את הממוצע הגבוה הרבה מדי של החוג. רזי היה חסר גינונים. חפיפניק לא היה.
באותם ימים רחוקים היה החוג להיסטוריה כללית כולו "שמאלני" (אצלי בחוג, נהג יעבץ לומר, יש כל הספקטרום הפוליטי—מהעבודה שמאלה), אבל השמאלנות של רזי הייתה אחרת. רזי הפגין כל שבוע עם הסטודנטים בגילמן, רץ לשטחים, השמיע את דיעותיו בקולי קולות, לא כ"פרופסור" המנתח את "המצב" באזמל מנתחים, תוך ציטוט גדולי עולם והבאת אנלוגיות היסטוריות, אלא כ"סתם" בן אדם שעוול מוציא אותו מדעתו. בין משבי הצדקנות שנשבו בקמפוס, רזי היה משב רוח רענן.
כשחזרתי מטורונטו, חמוש בתואר הדוקטור, אבל מבוהל לחלוטין מן המשימה שנצבה בפניי, ללמד מבוא לימי הביניים (אני הכרתי את התחום שלי, לא את "ימי הביניים"), לקח אותי תחת חסותו, מנסה לכבות את האורות שגרמו לי לקפוא באמצע הכביש. קיבלתי ממנו קורס קצר, מעולה, על כלכלה בימי הביניים, על תהליכים חברתיים; קיבלתי ספרים והפניות ועצות—הכל בצורה הטבעית והלא שופטנית ביותר, בצורה כמעט אגבית, ללא שמץ של זעזוע מן החורים המבהילים בידע ההיסטורי שלי. הנדיבות הזאת אפיינה את כל יחסינו. הוא לא היה "חייב" לי כלום. לא הייתי חלק מן ה"סיעה" שלו (לא הייתה לו סיעה). רזי נחלץ באופן טבעי לסייע לאיש צעיר במצוקה. ראיתי את זה אחר כך באלף ואחת ההזדמנויות. לא רק כלפיי: רזי ידע להיות נדיב ללא דרישות, ללא דרשות. אין הרבה אנשים כאלה. אני לא בטוח, אגב, שאני אחד מהם. ה"פוזה" שלי אולי אינה הפוזה האקדמית המקובלת, אבל היא קיימת, כפי שרבים ימהרו להעיד. רזי היה נטול פוזה.
ביום כיפור הוא מת, בן 75, צעיר ממה שאפשר היה לצפות מאדם חסון כל כך. אצלנו ההיסטוריונים נהוג לדבר על "הדור" ההולך ונעלם. הדור ההוא אכן הולך ונעלם. זה דרכו של עולם. אבל מה שנעלם עם רזי הוא לא רק שכבת גיל. הולכת ונעלמת האפשרות להיות עוף מוזר באקדמיה. תהליכי ההאחדה שהאוניברסיטה עוברת, ומדעי הרוח בכלל זה, נועדו להבטיח שכולם עומדים באיזה סטנדרט מעורפל של "מצוינות אקדמית". ספק אם רזי, שהתקשה לכתוב ולא היה מסוגל למחזר, היה עומד בקריטריונים החדשים, על אף ההערכה העמוקה שחשו כלפיו עמיתיו. ספק אם וועדות קבלה היו סבורות שהוא מתאים. רזי היה שונה מדי, משונה מידי. "כולנו ידענו ליפול רק ביחד; אחינו ידע לבד" כתב אלתרמן. זה מצער. חוג אקדמי צריך גם אנשים שיודעים ליפול, ולקום, לבד, שמצויים מחוץ ל"קופסה" לא רק כחוקרים אלא גם כבני אדם.
אני אתגעגע אליו.
הבלוג של אביעד קליינברג 
יפה כתבת.
גם אני הייתי בזמן ובמקום הנכונים, ולקורסים שלו לא הגעתי.
ומה שאני קורא בימים האחרונים ממלא אותי צער גדול על כך.
אהבתיLiked by 1 person
אהבתי מאוד ללמוד אצלו, הצחיק אותי כשהיה סופר לנו את המילים, אבל את מה שלמדתי ממנו על כלכלה וחברה לא שכחתי עד היום, גם לא מה שלמדתי ממך על הכפירה, ומעירד מלכין, דיוויד כץ ועוד. למדתי מאז כתיבה,התסריטאות ועריכה בן אין ספק שלקרוא טקסט למדתי בחוג להיסטוריה כללית לפני יותר משלושים שנה. עדיין חשבת שזה המקצוע הכי מעניין בעולם.
אהבתיאהבתי
יפה נתת בו סימנים. כתלמידו לשעבר, מבוגר יחסית לממוצע הסטנדרטי, נותר בי זכר הקשר החם, הבלתי-אמצעי והחף מכל פוזה שהיה איתו. אני מקווה שנטלתי ממנו מעט גם מזה. היה שלום מורה מצוין ואיש יקר.
אהבתיאהבתי
תודה על דברי המספד היפים הללו.
אהבתיאהבתי
בשנת 1987 התחלתי להשתתף בסמינר המחלקתי בביהס להסטוריה. יעבץ ושלמה בן עמי ויהודה אלקנה וכולי. היתי תלמיד מחקר באותה עת. מדי שבועיים מתכנסים הפרופ והד"ר ותלמידי מחקר. ומדי מפגש, כמקובל, מציג חבר סגל עבודת מחקר שלו. ומכל ההרצאות, סהדי במרום, אני זוכר אחת בלבד. ושמעתי רבות: זו של רזי. וזאת על שום מה? לכאורה שעמום: ילדים 'לא חוקיים' באנגליה במאה ה17 או 16 או 18 . לא למדתי לפני כן הסטוריה ולראשונה שמעתי עבודה מרתקת, מדויקת ומפורטת שנסמכת על מקורות שעד אותו יום לא חשבתי ש'מותר' לראות בהם מקורות: פנקסי קהילות ורישום לידות ומיתות. השמוש הזה במקור כל כך 'איזוטרי' עבורי- היה בעיניי מעשה פלאים נועז. ומעשה יצר הרצאה מאלפת. וכל זה בתוך בית ספר שהיה בעיניי, עיני תלמיד מחקר חדש, בית ספר שמרני וקונבנציונאלי. ורק את ההרצאה שלו אני זוכר וכבר עברו 30 שנים. ועד היום אני זוכר את אחוז הילדים שנולדו באותן קהילות, מחוץ למסגרת המשפחתית הקלאסית. 30
אהבתיאהבתי
תודה, אביעד. את צחוקו וחלק מדבריו של רזי שמעתי גם אני, אבל עיקר ההיכרות שלי היא מכלי שני, דרך בן זוגי, שכן זכה ללמוד אצלו, ואומר עליו בדיוק אותם דברים.
אהבתיאהבתי
לא למדתי אצל רזי אבל כן למדתי בחוג הנפלא להיסטוריה. כל שכתבת מאוד נגע לליבי והעלה זכרונות על מרצים נפלאים ובייחוד מורים.
כשלא ידענו מה משמעות כותר מסוים בלטינית שלח אותנו בנו כהן מן השעור לספריה. את הלקח הזה לא שכחתי מעולם בייחוד בשל הבושה.
הדיסטנס שאתה מתיחס אליו היה קיים אבל היה זה דיסטנס רך שמקורו בכבוד כלפי המרצה
אם תרצה המורה אשר גילה לנו עולמות בלתי מוכרים .
זיהוי הכוחות הייחודים והמיוחדים מוטל על כתפיך. העידוד אשר קיבלת מרזי הינו דוגמא למופת ורוחב לב.
בהצלחה רבה!
אהבתיאהבתי
למדתי כמה קורסים אצל רזי, הקומוניסט הג'ינג'י (הוא כבר היה עם שיער לבן כשלמדתי אצלו, בשנת 2001, אבל בהחלט העיד על עצמו שעדיין קומוניסט ושמי שלא מתאים לו – שייצא מהכיתה).
לא למדתי ממנו הרבה, לצערי – הוא היה יותר טוב בלצחוק עם סטודנטים ולדבר כנגד המדינה, מאשר שהוא הצליח להעביר כראוי את החומר לסטודנטים, בענייני ימי הביניים והנצרות.
זכור לי גם שהוא דיבר על מושג ה"איקונוקלאזם" בנצרות, בלי להסביר לאף אחד מה זה, אפילו לא על קצה המזלג וכשהתקשרתי אליו הביתה לעזרה (כמו שהוא ספציפית ביקש שנעשה, כי השאיר לנו את הטלפון שלו שנתקשר אליו, אם אנחנו מתקשים במשהו) – הוא כעס עלי שאני שואל שאלות, שלטענתו הוא לא אמור להסביר אותן…
יש עוד שני דברים שאני זוכר ממנו באופן מובהק:
הכעס המוצדק שלו כלפי פרופסור שלמה בן-עמי, על כך שבן-עמי כבר שנים לא לימד באוניברסיטת תל-אביב (כי עבר לעבוד בכנסת / שגריר / וואטאבר) – ולמרות הכל נחשב כמרצה מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב – על חשבון תקן של מרצה אחר, שיכול היה לקבל עבודה ולהרצות בפועל.
הסיפור המצחיק שלו, על העובדה שכשרזי היה סטודנט, הוא למד אצל פרופסור יהושע פראוור וביקש ממנו אישור לכתוב דוקטורט על המלך באלדווין החמישי, מהמאה ה-12 (שמת בגיל 9 מצרעת) – ופראוור גירש את רזי מהחדר בכעס.
כך או כך, מי ייתן וינוח על משכבו בשלום.
אהבתיאהבתי
טקסט מאד יפה, אישי ומרגש. למדתי בחוג אבל לצערי לא אצל רזי. אהבתי את הסיפא של הדברים בנוגע לסיכוייו של רזי (וזה נכון להרבה חוקרים וחוקרות מהוללים בישראל…) לעבור את הוועדות בימינו. אבל אני מקווה שקליינברג, כיום חוקר מבוסס, מוערך ובעל כוח (ראש בית ספר ובוודאי בעתיד דקאן ומי יועד מה עוד…) לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובעודו יושב באותן ״ועדות״ עלומות (מישהו הרי יושב בהן) הוא אכן חורג מהכללים הנהוגים של ״מצויינות״ ושאר ירקות.
אהבתיאהבתי
איזה הספד מרגש. בזמנו למדתי היסטוריה, בירושלים, וגם לי היה מרצה שהותיר בי חותם, פרופ' רביב ז"ל (והיה עוד אחד, אבל שכחתי את שמו). אנשים / תלמידים שמצליחים בחיים האקדמיים (ובחיים בכלל) הנם אלו שהושפעו ממוריהם (וגם מהוריהם מן הסתם). ואכן, לצערי, לא נתקלתי במורים רבים מהם הושפעתי. אושריך אביעד שזכית לכמה
אהבתיאהבתי
אביעד היקר:
אני למדתי באוניברסיטה "האחרת" בערך באותה תקופה בה למדת לתואר ראשון: עם ענקים כיהושוע פראוואר, יהושוע אריאלי ומרטין ואן קרפלד. בירושלים רזי לימד כמה קורסים והיה נערץ על אלו מחברי שלמדו איתו, גם במקום שהזכיר אוניברסיטה גרמנית בקפדנות ובריחוק, הוא הצליח להשפיע. אי אפשר לשכוח את דמותו המיוחדת.
מעניין אותי מה הוא היה אומר על בריחת המוחות למרכז הבין תחומי למשל. כמי שגרה ליד אוניברסיטת חיפה, מקום שאינו מסוגל להכיל הומניות, ציונות וחמלה עם ביקורת על הכיבוש – וזו היתה גדולתו של הדור שלימד אותנו: בין אם רץ להפגנות או לא, הם נתנו לנו תפישת עולם שיודעת שאין "אבסולוטיזם" אבל כן יש "אליטיזם" (במקרה שמירי רגב קוראת 🙂 – אלא הפך לשרץ "פוסט ציוני", גם אני מרכינה ראש על מותו של אדם שלא יהיו יותר כמוהו.
אהבתיאהבתי
יפה, מרגש ומצער.
אהבתיאהבתי
אביעד יקר.היתי ידידה של רזי .ומזה זמן מה לא שמעתי ממנו.וחיפשתי…ועכשיו נחתה עלי הידיעה המצערת .אהבתי אותו את שמחת החיים שלו את השובבות הנערית שלו .הכל נגמר .לא הספקתי להיפרד ממנו.ולומר לו תודה על נדיבות הלב.ועל מילה טובה.תחסר.שלומית דביר
אהבתיאהבתי
לא הצלחתי להיפרד מרזי.חיפשתי אותו מזה זמן מה.היה ידיד שלי לקפה .לשיחה.לעצה טובה. והנה אני קוראת על כך שרזי עזב אותנו.תחסר לי חבר….
אהבתיאהבתי
רזי, איש יקר, היה שונה ומיוחד בדיוק כפי שתואר כאן. וטוב עשית, אביעד, שמיקמת אותו ביחס לעידן הנוכחי באקדמיה הישראלית, שבו המלומדים נעלמו ברובם, ובמקומם באו טכנאים מדוּקְטָרים ללא שאר רוח, יצרני טקסטים מיותרים גדושי הערות שוליים, שהופעה בתקשורת שקולה בעיניהם לתריסר מאמרים אקדמיים. איפה רזי ואיפה הם.
אהבתיאהבתי
היה מורה מעניין ומיוחד, ומספר סיפורים יוצא מהכלל. לטמפרמנט שלו, שהפחיד את הסטודנטים, היה קסם משעשע.
הזכרון הכי חזק שלי ממנו (כשלמדתי אצלו בשנת 2000) הוא שהייתי היחידי שהעז לענות לשאלה שלו וחטפתי שטיפה מעליבה ובוטה. לשאלה הבאה שלו אף אחד כבר לא רצה לענות, והוא נשא נאום על חשיבות התעוזה והאומץ לומר את דעתך. לא קוהרנטי כל כך מבחינתו, אבל מאז החלטתי שאני לא סותם את הפה גם אם בן השיח שלי בכיר ממני או מעליב.
תנחומיי למשפחתו ותלמידיו.
אהבתיאהבתי
תודה רבה על ההספד היפה אביעד.
גם אני אהבתי ללמוד מרזי, שהיה כבר אחר אבל גם דומה.
כמה מהספרים הטובים שקראתי בזמן לימודי הגיעו מהספרייה שלו ולא מהספרייה המרכזית.
גם אני אהבתי את הישירות שלו – גם כשהוא היה חצוף ובוטה. את העבודה הראשונה שכתבתי באוניברסיטה הגשתי בסמינר שלו, והוא לא חסך ממני ביקורת; בעצם הוא לא הסכים לקבל אותה עד שאתקן כל מה שטעון תיקון. אבל אחרי זה, השבחים שלו על העבודה המתוקנת היו משמעותיים פי כמה.
אהבתיאהבתי
בשנת 1973 הגעתי לבירמינגהם שבאנגליה לעבוד בערוץ הטלוויזיה המסחרי ATV.
יום ששי ואני מוזמנת לארוחת ליל שבת בביתה של אלמנה, נאה וצעירה.
זוג אורחים נוסף, ישראלים גם הם היו עדנה וצבי רזי ונדמה לי שתי בנותיהם.
המארחת יצאה מחדר האוכל להביא יין ואמרה אגב יציאתה: ״טוב שיש לי גבר כאן שיעשה קידוש״.
צבי פנה אלי ואמר: ״ יפה, מה היא רוצה ממני, אני לא יכול להגיד קדיש, אבא שלי חי״
מסתבר שידע הרבה על חיי המין של האיכרים באזור ה midlands של אנגליה אבל מעט על דברים אחרים.
פגשתי אותו שנים רבות אחרי כן באוקספורד כשהוא טייל ברחוב.
הוא לא היה נשוי יותר לעדנה.
למה נזכרתי בכל זה? אנחנו מחסלים את בית המשפחה בו גדלנו ארבעה בנים ואני מחלקת את כל מה שאפשר לבנים ואחד מהם בחר לפני דקות ספורות את ההדפס של מפה עתיקה של ירושלים שצבי ועדנה נתנו לנו לפני 46 כמתנת נישואין.
אהבתיאהבתי