איך ביבי עושה אותנו מאושרים עד הגג ואיך יורדים משם לכל הרוחות

מה שנותר מנאומו של נתניהו בפתיחת מושב הכנסת האחרון הוא בעיקר המשפט הקצר על רשות השידור. רובו של הנאום הוקדש לטענה שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר (בזכותו ובזכות ממשלתו). בתוך הטענה הזאת מילא מדד האושר הבינלאומי של שנת 2016, שבו ישראל תופסת את המקום ה11, לפני מדינות כאוסטריה, גרמניה, לוקסמבורג, ארה"ב, איטליה ובריטניה, מקום חשוב. אנחנו מאושרים—כמעט בעשירייה הפותחת, על פי הדו"ח. בואו נתעלם לרגע מן השאלה עד כמה הדו"ח הזה אמין–הוא מבוסס על משאל של כ1000 אנשים מידי שנה, בכל מדינה, גדולה כקטנה, כלומר במצטבר מאז התחלתו כ3000 אנשים (לעתים פחות, כי לא כל המדינות השתתפו במשאל מתחילתו).  זה לא הרבה גם במדינה בינונית כישראל, שבה חיים כשמונה מיליון תושבים. זה מוזר לגבי מדינות כמו ארה"ב שבה חיים כ320 מיליון ולגבי הודו שבה חיים יותר ממיליארד. הסוקרים מודעים לבעיה, אבל לא מוטרדים. מבחינתם הבסיס הסטטיסטי להצהרות שלהם מספק—מספק אותם זאת אומרת. בואו נתעלם לרגע גם מצורת הניתוח הבעייתית ומן הפרמטרים שבהם משתמשים הסוקרים (כיוון שזה טכני מאד לא אכנס לזה כאן). בואו נתעלם בקיצור מן העובדה שדו"ח האושר העולמי הוא במידה רבה קשקוש אופנתי—רשימת עשרת הטעמים המגניבים ביותר–ולא הרבה יותר מזה.

מדד או לא מדד, מהו היחס בין תחושות סובייקטיביות למדדים אובייקטיביים? בזמנו הסבירה אליזבת טיילור את הסיבות לאי שביעות הרצון שלה ושל בעלה, ריצ'ארד ברטון. היא, אמרה טיילור, הייתה רוצה לשחק את המלט. ברטון, ששיחק את המלט בהצלחה, היה רוצה לקבל 30 מיליון דולר לסרט, כמו רעייתו. במילים אחרות, שביעות רצון היא עניין של ציפיות. אפשר למדוד עושר במונחים אובייקטיביים: עשיר הוא מי שיש בבעלותו נכסים והון בגובה מסוים. במונחים סובייקטיביים, לחשבון הבנק שלך אין משמעות. איזהו עשיר? השמח בחלקו. ברטון וטיילור אינם שמחים בחלקם. וגם ההפך נכון, כמובן. יש אנשים שמרוצים, מעצמם ומחלקם. למתבונן מן הצד לא תמיד ברור למה. מרוצים. בעולם העתיק לא כולם סברו שאושר הוא עניין סובייקטיבי. נכון, ישנם אנשים הטוענים שהם חשים מאושרים. הם אכן "חשים" מאושרים. אלא שהפילוסוף המביט בהם סבור שטעות בידם. אושר אמתי אינו מבוסס על תחושות אלא על התאמה בין התחושות לאיזו מציאות אובייקטיבית. סוגים אחרים של אושר הם הונאה עצמית.

מידה של הונאה עצמית היא מאבני היסוד של כל שלטון נבחר. להלכה, ניתן היה לבחון מדדים אובייקטיביים להצלחת ממשל, או אפילו להיתכנות הבטחותיהם של מועמדים בבחירות. למעשה, הדחף העיקרי להצבעה בעד מועמד כזה או אחר הוא ציפיות פסיכולוגיות שקשה מאד לאמוד אותן בכלים רציונליים. למה אנחנו מתעלמים מכישלונותיו הרבים ומהצהרותיו השערורייתיות של פלוני, ואילו כל מעידה של אלמוני גורמת לנו להתנער ממנו? למה הבטחותיו המופרכות של פלוני מעוררות בנו תקווה ואילו להבטחותיו הריאליות בהרבה של אלמוני אנחנו מתייחסים בספקנות קיצונית? למה כישלונותיו של פלוני אינם מרתיעים אותנו ואילו הצלחותיו הלא-מספקות של אלמוני גורמות לנו לנער חוצננו ממנו? מי יודע.

האם מבקריו של ראש הממשלה אינם "מאושרים" פשוט משום שתפיסת עולמו אינה מתאימה לתפיסת עולמם? נדמה לי שהתשובה חיובית. יש במדינת ישראל בעיות רבות ויש לה הישגים רבים. אבל הבעיה המהותית של מבקרי נתניהו אינה המחסור בדירות או אפילו תאגיד השידור. היא קשורה לתחושה שמדיניותו של ראש הממשלה מובילה במודע להמשך השליטה בעם אחר ומונעת כל אפשרות להסדר. זה אכן עניין של ציפיות—הציפייה לחיים שאין בהם שלילת זכויות מתמשכת של אחרים, חיים שבהם האושר שלנו, אובייקטיבי או סובייקטיבי, אינו מושג במחיר אומללותם של אחרים. נתניהו חי עם זה טוב. אחרים פחות.

התפרסם בידיעות אחרונות 2.11.16