דרעי מוותר

ביום שני הכריז שר הפנים, אריה דרעי, בכנסת שהוא "מוותר על היהדות הזאת"—היהדות הרפורמית. מוותר. אריה דרעי, במעמדו כאפיפיור יהודי, מוותר על חלק הארי ביהדות האמונית בארה"ב, קרוב לשני מיליון יהודים. ומה גורם לדרעי לוותר על הקהילה הזאת, שמהווה את עמוד השדרה של זהות יהודית לכ35% מיהודי ארה"ב (הזרם האורתודוקסי בארה"ב מהווה כ10%)? העובדה שהם "חיקויים" ולא המקור. המקור, על פי דרעי, הם האורתודוקסים. מאיזו בחינה התנועה הזאת היא המקור? מבחינתה היא כמובן. רוב המתבוננים בהיסטוריה של היהדות, שאינם אנשי התנועה האורתודוקסית, סבורים שאף אחד מן הזרמים היהודים אינו "המקור". היהדות היא קהילה דינמית שעברה שינויים דרמטיים במהלך השנים. יהדות בית שני על זרמיה השונים, שונה מן היהדות שנוצרה מיד אחרי חורבן הבית וזו שונה מיהדות ספרד ואשכנז של ימי הביניים ומן היהדות שהתפתחה בעידן המודרני (כן, גם מן האורתודוקסיה). אני יודע שגם אם אוכיח באותות ובמופתים שהאורתודוקסיה היהודית היא תופעה מאוחרת יחסית, תגובה אשכנזית להשכלה של המאה ה19, ולא מסורת ישראל סבא, לא אשכנע את דרעי. האותות והמופתים שלי אינם האותות והמופתים שכשרים בעיניו. אני יודע גם שאם אטען בפניו שהחרדיות המזרחית שהוא מייצג בגאווה גדולה כל כך היא כשלעצמה חידוש מופלג—חיקוי מתבטל של הלמדנות הליטאית ולא המשך אורגני של מסורת הקהילה היהודית בארצות האסלאם, אתקל בהכחשה נמרצת. מסורת, כידוע, היא עניין גמיש. בכל דור ודור קמים מחזירי עטרה ליושנה, רק שהעטרה, ראו זה פלא, שונה בכל דור ודור.נניח לזה אפוא וננסה להבין מה מטריד את השר דרעי במקרה קונקרטי זה. מה לא בסדר בבקשת הרפורמים להתפלל ליד הכותל בדרכם? ובכן זאת התשובה: "מה זה הכותל? שריד בית המקדש שאנחנו מאמינים ומייחלים שייבנה ונקריב שם קורבנות. הם לא מאמינים בזה ולא רוצים בזה." הסיבה לכך שדרעי מוותר (הפעם) על הרפורמים היא שלדעתו הם אינם מייחלים לחידוש הקורבנות בבית המקדש. בואו נניח גם לשאלה באם הלכתית האמונה שתפילה ליד החומה החיצונית של בית המקדש שחרב מחייבת ייחול לחידוש עבודת הקורבנות (התשובה היא, לא) וננסה לחשוב מה דעתו של אריה דרעי עליי ועל שכמותי, שלא רק שאיננו מייחלים לחידוש עבודת הקורבנות, ולא רק שאיננו מקבלים עול תורה ומצוות, אלא כופרים בקיומו של בורא עולם—עד כדי כך. ואנו אוכלים טריפות ונבלות ומחללים שבת בפרהסיה, בין היתר. אני יודע מה חושבת עלי ההלכה האורתודוקסית: לא רק שאין לי חלק בעולם הבא (מקובל עליי, שהרי איני מאמין בעולם הבא), אלא גם, שלעתיד לבוא, כשתהייה יד ישראל תקיפה סוף סוף, ניתן וצריך יהיה לכפות עליי את מה שאיני מקבל מרצון.

העניין הוא שאני איני חי בימות המשיח ואפילו במדינת הלכה איני חי, לעת עתה. והשאלה המטרידה אותי אינה מה חושבת ההלכה ומה חושבים גדולי הדור של דרעי עליי ועל הרפורמים, אלא מדוע למען השם צריכה להיות לאנשים שתפיסת עולמם קובעת שהם, על אף שהם מיעוט, מחזיקים באמת המוחלטת, שאת תוכנה קובעים "גדולי הדור" של דרעי ושותפיו השפעה כלשהי על חיי. השאלה המטרידה אותי היא מדוע במדינה חילונית יש איזשהו משקל לשאלה מה חושב אריה דרעי, לא כשר הפנים, אלא כיהודי חרדי. השאלה המטרידה אותי היא מדוע במדינת ישראל "דעת תורה"—או ליתר דיוק דעתם של עסקני התורה—צריכה לעניין אותי? הדרך היחידה לקיים כאן חברה פתוחה (וזאת עדיין האידיאולוגיה הרשמית של ישראל) הנה להפריד הפרדה גמורה בין הדת למדינה, בדרך שתבטיח שדעתם של אנשים הסבורים שאפשר לוותר על רוב העם היהודי תהיה עניינם הפרטי ולא חלק מתהליך קבלת ההחלטות במדינה.