מזל״ט טוב

אני מניח שהענקת המסוק ללא טייס של מכון וולקני לראש ממשלת רוסיה, דימיטרי מדבדב, נעשתה בתום לב. זה לא שאורי אריאל לא מסוגל לפעול בתחמנות או בזדון. מסוגל. אבל כיוון שלא מדובר בשטחים הקדושים ובתורת ישראל, אלא בחקלאות, לא נראה שזה המקרה. אריאל רצה לעשות מחווה לאורח, שאתו מקווה ישראל לחתום על הסכמים שיניבו הרבה יותר מ200,000 השקלים שעולה המסוק. בחישוב העלות-תועלת, המתנה הזאת נראית סבירה. לו ביקש ראש ממשלת רוסיה מפורשות את המסוק, צריך היה כנראה להיענות לו, לאחר בדיקה. הבעיה אפוא היא היעדר הבדיקה—לא רק במקרה זה, אלא כדרך פעולה. שר החקלאות יכול היה, וצריך היה, לומר לאורח שיבדוק אם ניתן להעניק לו את המסוק החביב שמצא חן בעיניו, ואם הדבר ניתן, תשמח מדינת ישראל לעשות את המחווה המדוברת. אלא שאורי אריאל לא טרח לבדוק—לא טרח לבדוק כמה הצעצוע הזה עולה; לא טרח לבדוק למי הוא שייך; לא טרח לבדוק למי שייכת הטכנולוגיה הכלולה בו. ועכשיו? נסתדר. איכשהו.אני מניח שאפשר לפטור את הפרשה בזאת: אריאל מעד. קורה. בינינו, זה לא סוף העולם. ימצא פתרון והשמש תזרח גם מחר, עם מסוק או בלעדיו. השאלה היא אם המעידה היא חריג או שזו במבט כולל הנורמה. התשובה לשאלה הזאת היא כמובן עניין של השקפה. ישנם רבים בישראל החושבים שכל צעדיה של ממשלת ישראל הם שילוב של חכמה וערכים נעלים, ובלבד שהם מרגיזים את השמאל המיתולוגי. אם אנשים בשמאל מבקרים משהו, הרי זו ראייה מובהקת לכך שהוא הדבר הנכון והצודק ויש להגן עליו בחירוף נפש, תוך האשמת המבקרים בהתנשאות, בצביעות ובחוסר פטריוטיות. בעיני אחרים, כל מה שהממשלה עושה פסול ויש לראות בו עוד ביטוי להידרדרות מוסרית ולקריסת הדמוקרטיה. ובין אלה לבין אלה נותרת התהייה אם יש לממשלת ישראל מדיניות או כללי משחק הגיוניים או שכל מה שיש לה הוא סדרה של מחוות גדולות יותר או פחות הבאות כתגובה לאיזה גירוי חיצוני. קחו לדוגמא את עניין תאגיד השידור הציבורי. נניח שהתאגיד הזה אינו רעיון טוב. מה גרם לממשלה ליזום אותו ולתמוך בו ומה גורם לתומכיה לראות בו, זמן קצר אחר כך, את אבי אבות הטומאה? אם הממשלה סבורה שפינוי עמונה הוא בנפשנו, מה גרם לה להודיע לבית המשפט העליון כי בכוונתה להסדיר את העניין בתוך פרק זמן נתון ולא לעשות דבר בכל אותו הזמן? אם האיום האיראני הוא החיים עצמם, עד כדי כך שראוי לצאת למלחמת חורמה נגד ארה"ב, להכריז בדרמטיות שרגע ההכרעה מצוי ממש מעבר לפינה וחודש אחר כך, על אף שההסכם בין המערב לאיראן הוגדר כהחמרה של המצב, להסתפק בעיקום אף לנוכח האיום הקיומי הנורא הזה? לא ברור. דומה שהתשובה לכל השאלות הללו היא איזו תחושת בטן עמומה של ראש הממשלה. כמו השר אריאל, ראש הממשלה פועל מן הבטן. רגע אחד הוא מרגיש כך, ברגע הבא אחרת, ויהיו אשר יהיו מעשיו, הוא תמיד צודק ונבון. על פי עקרון החשיבה ברוורס, מעשה אינו נעשה משום שהוא הגיוני. הוא הגיוני משום שנעשה. למי שרוצה לראות את העיקרון הזה בפעולה, מספיק לעקוב אחרי השרה רגב. אם ראש הממשלה עשה משהו, עלינו לשבח. יש רק בעיה אחת עם תנועה קדימה באמצעות חשיבה ברוורס. אתה לא רואה לאן אתה נוסע.

התפרסם בידיעות אחרונות 16.11.16