הוצא מהקשרו

הרב קרים הצהיר בעבר כי הומוסקסואלים הם חולים. הוא קבע כי הסיבה להגבלות ההלכתיות על עדות נשים בבית הדין הן ה"סנטימנטליות" הנשית והוא הכריז כי ההלכה מתירה ללוחמים יהודים לאנוס גויות יפות מראה כדי לשמור על המורל הגבוה של הצבא העברי. כשנתבקש להבהיר, הסביר בשעתו ש"בימינו, כשהעולם התקדם למדרגה של מוסריות שבה לא נושאים שבויות, ודאי שאין לקיים דין זה למעשה, מה גם שהוא מנוגד לחלוטין לערכי ולפקודות הצבא". ביום ד', בתצהיר לבג"ץ, היה הרב נחרץ יותר: "מעולם לא אמרתי, לא כתבתי ואפילו לא חשבתי שמותר לחיילי צה"ל לאנוס נשים במלחמה…זו הייתה השקפתי וזו השקפתי גם היום." הרב הוסיף "שיש לנהוג כלפי כל אדם באשר הוא באופן שוויוני, מכבד ומקרב, ללא קשר לדתו, מוצאו, מינו או נטייתו המינית."

האם הרב מחדד ומבהיר את עמודותיו או משמיע באוזני בג"ץ את מה שבג"ץ רוצה לשמוע? מי חכם וידע. הניסוחים שהשמיע הרב בעבר מעידים על יכולת להתגמש. הרבנות הצבאית הראשית, אחרי הכול, שווה הצהרה או שתיים. ואולי לא. מכל מקום הרב קרים אינו הבעיה. הרב קרים הציג עמדות שהבעייתיות שלהן אינה נובעת מפרשנות קיצונית של ההלכה. אדרבה, מבחינות רבות קרים מציג גישה "מתונה". שלא כחלק מפרשני ההלכה, הרואים ביישום מילולי שלה חובה דתית, או הסבורים שהנסיבות שמנעו יישום מילולי כזה נעלמו, הרב קרים מכיר בכך שהעולם השתנה. "בימינו העולם התקדם מבחינה מוסרית", הוא מודה. יש בעולם ערכים ופקודות מחייבים שאינם עולים בקנה אחד עם הצווים ההלכתיים כפשוטם והמחייבים פרשנות חדשה, שתתיישב למשל עם ערכי הצבא ועם פקודותיו. ועל כן הרב קרים אינו קורא להוציא להורג את מי שנאשם במשכב זכר, אינו דורש להחיל את דיני הראיות ההלכתיים הנוגעים לנשים על בתי הדין האזרחיים ואינו דוגל בהתרת אונס לחיילים הזקוקים לחיזוק רוח הלחימה.

הרב קרים מייצג את דעת הרוב, לפחות הרוב האורתודוקסי בישראל. כפי שכתב הרב הספרדי הראשי יצחק יוסף, "תורת ישראל ורבני ישראל" עומדים למשפט. הוא צודק. העמדה ההלכתית המייינסטרימית ("תורת ישראל" בפרשנותה האורתודוקסית) פשוט אינה מתיישבת עם ערכי השוויון האוניברסליים, שבהם לכאורה לפחות דוגלת מדינת ישראל. ההלכה אינה מאמינה בשוויון בין גברים לנשים למשל ובוודאי ובוודאי שאינה מאמינה בשוויון בין יהודי לגוי. ישנם חוקים שונים לכל אחת מן הקבוצות הללו, חוקים המפלים לרעה בצורה בוטה את הקבוצה הנתפסת על ידי פוסקי ההלכה כנחותה. זה לא אומר שהחוקים הללו מיושמים תמיד. לא פעם נמצאים תירוצים המצדיקים את אי יישומם בנסיבות היסטוריות ופוליטיות מסוימות. פוסקי ההלכה יכולים להנפיק פרשנות שתקהה את עוקצן של הלכות בעיתיות (ההלכה אינה מאמינה ביישום ההלכות הנוגעות בבן סורר ומורה למשל). הם יכולים גם לטעון, כפי שטען הרב קרים, כי העולם השתנה, או (כפי שטען גם כן) שמערכת חוקים אחרת (ערכי הצבא ופקודותיו) אינה מאפשרת יישום. אבל אם כך ואם כך, הצו המקודש עצמו והמסורת המקודשת העוטפת אותו אינם מבוטלים. הם מונחים על המדף והשאלה באם להשתמש בהם הלכתית או לא מצויה בידי הפרשנים המוסמכים—הרב קרים ועמיתיו. מה יקרה כש"יד ישראל תהיה תקיפה"? עת הפשרות תחלוף.

האם במדינה חילונית ראוי שאנשים שתפיסת עולמם מנוגדת לחלוטין לתפיסת עולמה של המדינה יהיו בעמדות כוח מטעמה? התשובה היא שלילית. האם הפנייה לבג"ץ בעניין מינויו תועיל? אני בספק. לא יהיה פשוט למצוא רב אורתודוקסי אחר שתפיסת עולמו ליברלית ושוויונית. הפתרון אינו מציאת רב כזה, אלא הרחקת הרבנים מקבלת החלטות מטעם המדינה. הבעיה, במילים אחרות, אינה הרב. הבעיה היא הרבנות.

התפרסם בידיעות אחרונות 24.11.16