הסיפור של עמונה הוא הסיפור שלנו, הסיפור על הדרך שבה אנחנו מתנהלים במדינה. עמונה הוקמה, כדרכם של יישובים כמוה, באקט של הונאה. היא הוקמה ב1995 כאתר ארכיאולוגי—במדינת ישראל ארכיאולוגיה אינה דיסציפלינה מחקרית, היא אמצעי בדוק ויעיל לדחיקת רגליים פלסטיניות בשם זכות אבות או בשם המדע. היא שימשה גם כחוות מיכלי מים של מקורות—במדינת ישראל המים שייכים ליהודים ועל כן הם מייצרים זכות. ב1996 הוצבו במקום קרוונים בהוראת ראש המועצה האזורית פנחס וולרשטיין—במדינת ישראל מתקבלות החלטות גיאו-אסטרטגיות על ידי אדוני הארץ האמתיים, ראשי המתנחלים. מאותו רגע, לפני עשרים שנה בדיוק, הפכה עמונה (שהוגדרה בדו"ח ששון, שיזמה ממשלת ישראל, כמאחז לא חוקי), כנחלת אבות, כנטוע בל ייעקר. מאותו הרגע, תפקידן של הזרוע המחוקקת והזרוע המבצעת לברך על המוגמר, לשרטט מחדש את מפת האינטרסים הלאומיים על פי ההחלטה שקיבל פנחס וולרשטיין בשטח לפני 20 שנה. כנהוג במדינתנו, הוזרמו מיד כספים למאחז הלא חוקי החדש ומשרדי הממשלה התחרו ביניהם בתמיכה. פנחס אמר. שאלות חוקיות עלו וירדו. האם מותר היה להקים את עמונה? לכאורה לא. למעשה, אם הוקמה (פנחס אמר) סימן שמותר. האם היא יושבת על אדמות שבבעלות ציבורית או פרטית? פרטים חסרי משמעות. הערבים האלה מנפנפים תמיד במסמכים הבלים מזוקן שלהם, שלום עכשיו מערערת, בית המשפט, כדרכו, מייצר פסיקות שאיש אינו מתייחס אליהן ברצינות (נו באמת, פנחס אמר!) וכדרכו בקודש מעניק שורה בלתי-נגמרת של דחיות—דחיות המחזקות את הטענה שהתושבים מצויים שם כבר המוווון זמן (חמש שנים נאמר). כל ניסיון להזיזם מן המקום אשר אמר פנחס הוא טרגדיה אנושית, ביטוי דוחה לגלותיות נטולת עמוד שדרה, לכניעה למפלצת שונאת-ישראל המכונה "השמאל". בקיצור, עולם כמנהגו נוהג. הכלבים נובחים, או מייללים, ושיירת הסיפוח עוברת.
והנה לפני עשר שנים התחולל לכאורה מפנה בסיפור. ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט, מחוזקת על ידי ההצלחה במבצע גירוש היהודים הנורא מן המובלעת ברצועת עזה המכונה גוש קטיף, החליטה לפנות (לפנות!) את עמונה. מה לא היה שם? קלגסיו של אולמרט דהרו על סוסים בקרב ההמון היהודי העמונאי, אלות הונפו, יד נשברה, בכי קורע לב נשמע ברמה, בכיים של אנשים שחיו במקום הקדוש הזה, נחלת אבותינו ונחלת פנחס, כבר עשר שנים תמימות. דבר לא הועיל. מדינת ישראל הכריזה שהיא הריבון ורמסה ברגל רמה את היהודים. תשעה מגורי קבע (תשעה!) נהרסו. ידו של שלטון החוק הייתה על העליונה.
אחר כך צריך היה לנוח מכל החוקיות המעיקה הזאת. צריך היה לפצות את תושבי עמונה ואת פנחס על הטראומה הנוראה שעברו. הכספים זרמו כמים. במקום תשעת המבנים הוקמו מבנים רבים אחרים, הוקם מרכז מבקרים, נטעו כרמי זיתים וענבים. למתבונן בעין בלתי מזוינת נראה היה שעמונה לא רק שלא פונתה, אלא אדרבה התחזקה כתוצאה מן המופע האור-קולי של 2006. הצרה היא שבית המשפט בשלו. כדרכו הוא מנפק צווים שמתעלמים מן המציאות (בפועל עמונה לא פונתה; נהרסו תשעה מבנים) ומעניק דחיות. מה עושים? ברשויות המבצעת והמחוקקת סוערות הרוחות. מי זה בכלל בית המשפט שיגיד לנו מה לעשות? נפתלי בנט מנפנף בזקיפות (הקומה) הלאומית. לא יעזור לכם, הוא מכריז. לנו יש עקרונות. מזכירים את היישובים הלא מוכרים של הבדואים בנגב. דורשים קומבינה ("הסדרה" קוראים לזה). המתנגדים אומרים בשפה רפה שבית המשפט בישראל, בניגוד לדימויו הסמולני, הוא דווקא עלה תאנה חיוני לכיבוש; אם תסירו אותו תתגלה ערוותנו. אנא, אחים יקרים, הסכימו להזיז את עמונה שלושה מטר ימינה. לא ולא משיבים העמונאים. בית המשפט אינו הריבון פה! וזה נכון. פנחס וולרשטיין וא הריבון.
התפרסם בידיעות אחרונות 30.11.16
הבלוג של אביעד קליינברג 