תנועת המטוטלת

בבחירות לנשיאות אוסטריה אתמול הובס אמנם מועמד הימין הקיצוני הופר, אבל המפלגה שהוא מייצג הייתה כפסע מזכייה. באיטליה אמרו המצביעים "לא" לראש הממשלה רנצי וקירבו את ארץ המגף צעד נוסף ימינה. בצרפת הבחירה היא בין נשיא לאומן לנשיאה ארכי-לאומנית. בפולין ובהונגריה הימין הקיצוני בשלטון ובמדינות רבות אחרות הוא מתחזק. המטוטלת האירופית נעה והכיוון ברור. אם זה לא יקרה עכשיו, זה יקרה בקרוב. המהלך החשוב ביותר ממילא לא יתחולל באירופה נטולת הכוח הפוליטי-צבאי; הוא כבר התחולל במעצמה ההגמונית ארה"ב עם בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיאות. ארה"ב בחרה בנשיא הרואה בזכויות האדם "רעש" המונע מארה"ב להיות "גדולה. על אף הרטוריקה, של טראמפ ושל אחרים, העניין אינו הגלובליזציה. יותר מידי אינטרסים כלכליים, שמנהיגי התנועות הלאומניות שותפים להם כרוכים בקיומה של מערכת עולמית של הזרמת כסף מאתר לאתר בגלובוס. גם מדינה לאומנית כמו ישראל מוצאת את עצמה סוחרת בנשק עם אבו דאבי ועם איראן. לכסף אין ריח, אין גבולות ואין אידיאולוגיה. זה לא הולך להשתנות בזמן הקרוב. מה שכן עשוי להשתנות הוא המרקם הפנימי של מדינות המערב. השינוי הצפוי עמוק יותר מן היחס למהגרים, חשוב ככל שיהיה. מדובר בניסוח מחדש של הסדר שנוצר במערב אחרי מלחמת העולם השנייה. הסדר הזה היה מבוסס על ראיית ארה"ב כמבוגר האחראי. מדינות אירופה, ישויות לאומיות תוקפניות ואלימות, ויתרו על האלימות בתמורה לשגשוג כלכלי, שהיה מותנה במידה רבה בקיצוץ דרמטי בהוצאות הביטחון שלהן. ארה"ב, שיצאה ממלה"ע השנייה עשירה במידה שלא תיאמן, קיבלה את האחריות על הביטחון העולמי, המשיכה להקצות סכומי עתק לביטחון ויצאה מידי שנים אחדות למלחמה. נשענות על הכוח הגרעיני והצבאי של אמריקה, יכלו מדינות המערב (מערב אירופה, יפן, קוריאה) ליצור גן עדן כלכלי-חברתי המבוסס על האמונה בצמיחה בלתי פוסקת ועל היכולת למנוע חיכוכים חברתיים פשוט משום שיש מספיק עודף לכולם, גם כאשר הפערים הכלכליים הולכים וגדלים. גם מדינות עם כלכלות כושלות ואחוזי אבטלה גבוהים מאד נהנו מרווחה כלכלית על חשבון הברונים האירופים והדוד מאמריקה. האיחוד האירופי "קנה" מדינות שמרניות כמו ספרד, פורטוגל ואירלנד. אלה וויתרו על הכנסייה הקתולית, על ערכי השמרנות ועל הלאומיות בתמורה לשגשוג כלכלי. האליטות הפוליטיות, הכלכליות והאינטלקטואליות תקפו את הלאומיות, שהובילה את אירופה לחורבן, ואת הטוטליטריות הסובייטית, שהובילה את ברה"מ ואת הגוש הקומוניסטי לקריסה כלכלית. במרכז השיח הציבורי מוקמו זכויות האדם, בעצם זכויות הפרט. מעבר להיבטים האתיים של שיח זכויות האדם, הוא ביטא הפרטה של החברה וקעקוע של דת הלאומיות. המדינה היא קודם כל מדינת כל אזרחיה. המחויבות ללאום נתפסה כמסוכנת ואנאכרוניסטית. האיחוד האירופי היה מהלך שבו מדינות וויתרו מרצונן על חלקי ריבונות (מטבע, סטנדרטים, מדיניות הגירה) בשם חזון אוטופי של איכות חיים.

תפיסת העולם הזאת מתערערת. יש לכך כמובן סיבות רבות שלא לכולן אפשר להיכנס במאמר דעה קצר. לנפילת הגוש המזרחי הייתה השפעה גדולה על קריסת השמאל האירופי, שתפקד כחלופה לאופציה הסובייטית. לשילוב בין שיעור ילודה נמוך יחסית במערב לגלי הגירה יש  ללא ספק חלק בשינוי. אבל דומה שהמניע העיקרי הוא שילוב בין נתונים סטטיסטיים לתחושת בטן. האמונה בצמיחה מתמדת, ביכולת המערבית ליצור עודף לנצח נצחים, פגה. ארה"ב החלה לבדוק את חשבון ההוצאות. אירופה, שלא ידעה מחסור מאז מלה"ע השנייה, חשה לפתע במשב הצונן של מציאות חדשה-ישנה. כשיש מספיק לכולם, תפיסות אוניברסליסטיות מושלות בכיפה. כשאין, או כשחוששים שלא יהיה, עניי עירך קודמים. ההבטחות לשגשוג אינסופי אינן מתגשמות. במערב רוצים לחזור לפתרונות הישנים. הטראומה של מלה"ע השנייה נשכחה. לאן זה יוביל? ימים יגידו.

התפרסם בידיעות אחרונות ב5.12.16