האיום הקיומי

 ראש הממשלה ושר החוץ, בנימין נתניהו, מחרים את שרת החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום. בעיקרון נתניהו נגד חרמות, אבל בעיקרון נתניהו גם בעד פתרון שתי המדינות, או בעד שקיפות, או בעד חופש הביטוי. בעיקרון נתניהו בעד ביקורת. מצד שני, נתניהו הוא בעיקרון נגד העקרונות שלו. עקרונות הם סיסמאות שצריך לדקלם, לא כללים לחיות על פיהם. יש עקרונות ויש החיים עצמם. החיים עצמם קובעים שנתניהו צודק ולכן כל ביקורת עליו היא פעולה נגד החיים עצמם. מה בעצם אמרה מרגוט וולסטרום שמצדיק את החרמתה? אווו. דברים חמורים מאד, אמרה. היא אמרה שלפלסטינים מגיעה מדינה. בסדר. גם נתניהו אומר את זה, בעיקרון. אבל אז הכירה שוודיה בפלסטין. חמור מאד. עקרונות לא אמורים להיות מיושמים. היא קראה לחקור אם ישראל מבצעת הריגה ללא משפט. "התגובה לדקירות," אמרה, "לא צריכה להיות הוצאה להורג ללא משפט או תגובה לא פרופורציונלית." מצד אחד, נכון שגם הרמטכ"ל גדי איזנקוט אמר שלא צריך לפתוח באש על כל ילדה עם מספריים. מצד שני איזנקוט לא שרת החוץ של שוודיה. הרמטכ"ל הוא גורם שיש להתחשב בו. שוודיה היא לא. לו היה איזנקוט שרת החוץ של שוודיה היה מוחרם לאלתר. אני מניח שהשרה וולסטרום אמרה ועשתה עוד דברים נוראיים, כמו קריאה לסימון מוצרי ההתנחלויות (ידידיי הטוקבקיסטים ימהרו לספק לי את הפרטים). אין ספק שהגישה המעזה לטעון שישראל מפעילה כוח מיותר, או עושה הכול כדי למנוע זכויות מן הפלסטינים היא לצנינים בעיניי ראש הממשלה ושר החוץ ושר התקשורת (רשימה חלקית), אבל ברור גם ששוודיה היא בסך הכול מדינה ידידותית שמקיימת מערכת יחסים תקינה עם ישראל. למען האמת, שום דבר שאמרה וולסטרום לא מגיע לקרסולי מה שאמר ידידנו הישן חדש, הנשיא ארדואן אינספור פעמים, כולל בראיון האחרון לאילנה דיין. העניין הוא שאת ארדואן אנחנו צריכים ולכן אנחנו מוכנים לבלוע צפרדעים מילוליות (כולל התמיכה החד משמעית שלו בחמאס) לתיאבון. את השוודים אנחנו צריכים פחות (ובעיקר אנחנו פחות חוששים מהם) ולכן יש לנו עקרונות. עקרונות כאמור הם עניין גמיש. כדרכו, נתניהו חכם על חלשים. ככה זה בחיים עצמם.

העיקרון הזה צריך להדאיג אותנו יותר מן היחס לשרת החוץ השוודית (הרשו לי לנחש שהיא תתגבר על האכזבה המרה של אי פגישת ראש הממשלה ושר החוץ בירושלים). העניין הוא שנתניהו מזהה לא רק את שוודיה כגורם חלש שלא צריך לנהוג בו על פי הכללים, אלא גם חלק נכבד מן הציבור. על אף שזכה רק ברבע מן המושבים בפרלמנט, נתניהו חושב כמו לואי ה14. המדינה זה הוא. נתניהו נושא עיניו לארה"ב ומתמלא באושר. טראמפ אומר ועושה את מה שנתניהו והחיים עצמם היו רוצים לעשות ועכשיו גם ינסו לעשות. אפשר מתברר להתגרות בדוגלים בזכויות אוניברסליות, בתקשורת, במערכת הפוליטית "הישנה" ולהיבחר לנשיאות. אפשר לומר דבר והיפוכו, לשחק באמת ובעובדות כאילו היו גוש פלסטלינה, לקדם את ידידיך המיליארדרים, לצפצף על הכללים בשם אינטרסים אישיים ולזכות בתמיכת ""ההמונים". אפשר לחזור בך מהתחייבויות קודמות, להפר הבטחות ולהתרועע עם מעט המנהיגים שיש לך שפה משותפת פוליטית (צפצוף על הדמוקרטיה, השתלטות על התקשורת, יד קשה, עשייה שקדנית לביתך) ואינטרסים משותפים אתם (נאמר פוטין וארדואן) ולהיות מנהיג העולם החופשי. בינגו! המהירות שבה מציע נתניהו לאמץ את אחת מן השיטות המשחיתות ביותר בעולם המערבי—חלוקת המשרות האמריקנית למקורבים–בשם עקרון המשילות (שוב העקרונות האלה; עקרונות הם דבר שימושי אם משתמשים בהם נכון), מעידה על כיוון הרוח. היא מעידה הן על הזרזיר והן על העורב.

החרמת וולסטרום היא ענן גשם. בקרוב ירד מבול על כל מי שלא מיישר קו עם נתניהו.

התפרסם בידיעות אחרונות 14.12.16