שני מגלומנים על מסלול התנגשות

יש משהו מוזר בהכרזת שגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, כי ישראל "תציג ראיות" לכך שאובמה עמד מאחורי ההחלטה באו"ם. ראיות! בעיני ישראל של נתניהו ההחלטה האמריקנית להימנע מהטלת וטו על החלטה שאינה מנוגדת למדיניותה (שההתנחלויות הן מכשול לשלום) היא פשע שאותו היא, מדינת ישראל, חוקרת. לא סתם חוקרת. יש ממצאים שאותם מציגים בפני הרשויות. לא מדובר בהחלטה מדינית נשיאותית העולה בקנה אחד עם מדיניותם המוצהרת של כל נשיאי ארה"ב, אלא בעבירה. מהי העבירה? בעולמו ההזוי של בנימין נתניהו ארה"ב עובדת אצלנו. המענקים הנדיבים, הסיוע רב השנים, התמיכה, אם גם בחריקת שיניים, מובנים מאליהם. הם חלק מחובותיה של מדינת החסות האמריקנית. על מילוי חובותיה לא מגיעה לארה"ב תודה. לכל היותר היא זכאית להנהון נרגן ושתגיד היא תודה. מותר לראש ממשלת ישראל להעניק לארה"ב סטירות לחי בשפע—למשל להגיע כאורח לא רצוי לקונגרס ולנאום בו נגד מדיניותו המוצהרת של הנשיא, או לשקר ללא הרף, או להבטיח הבטחות (לפרק מאחזים לא חוקיים) ולא לקיים או ללעוג בפומבי בשר החוץ האמריקני. במידה רבה, יש להודות, ארה"ב של אובמה הזינה את השיגעון של נתניהו. היא ספגה את כל היריקות-עלבונות-שקרים ולא הגיבה. במונחיו של נתניהו, היא הכירה במעמדה כמדינת חסות של ישראל (כלומר של נתניהו). על העלבונות והשקרים הגיב אובמה בקרעכץ לעתים ובהגדלת הסיוע תמיד. למה נהג כפי שנהג? מי חכם וידע? אולי החליט שיש לו דברים חשובים מהתכתשות עם האיש משרתון פלאזה; אולי סבר שהמהלך החשוב שלו הוא המהלך של נטרול איראן ושהרעפת שירותים על ישראל תאפשר לו להתמודד עם ביקורת מבית (שהרי מי ש"תומך באיראן" מסכן את ביטחונה של ישראל).

אולי היו סיבות אחרות. אם כך ואם כך, אובמה תרם את חלקו לשיגעון הגדלות של נתניהו, שעיקרו התחושה שבכל הקשור לארה"ב למעשים אין תוצאות. אנחנו עושים מה שבא לנו והאמריקנים שולפים יפה את פנקס הצ'קים ומשלמים. למען האמת, זאת דרכו של נתניהו בקודש ובחול. הוא אוכל מבלי להעיף מבט על המחיר ומישהו כבר דואג לשלם. מבחינתו של נתניהו לא הייתה שום סיבה שהממזרים בוושינגטון ישנו פתאום את הכללים ויעזו לפעול כמדינה עצמאית. מהלך כזה הוא תקדים מסוכן שיש לגדוע בעודו באיבו. ליתר דיוק, מדובר בפשע שאותו נתניהו ודרמר יחשפו: האפס מוושינגטון זקף ראש. זה לא יכול לעבור בלי עונש.

מי שאמור להעניש את אובמה—או לפחות להוקיע אותו ברבים—הוא הבוס החדש, דונלד טראמפ. לנתניהו יש אכן סיבות טובות להתלהב מטראמפ. השניים חולקים תפיסת עולם מגלומנית: שניהם סבורים שהבוחרים ילכו אחריהם, יעשו מה שיעשו (טראמפ ניבא כזכור שגם אם יירה במישהו בשדרה החמישית, הציבור האמריקני יצביע עבורו). שניהם מניפולטורים ציניים שאינם מבחינים בין עשייה ציבורית לעשייה לביתם. שניהם בזים לשמאלנים. שניהם לא מתים על ערבים/מוסלמים ושניהם סבורים שההתנחלויות אינן מכשול לשלום (אדרבא השלום הוא מכשול להתנחלויות). במילים אחרות, טראמפ ונתניהו מדברים אותה שפה רגשית ופוליטית. אבל זאת בדיוק הבעיה. מגלומנים מבינים זה את זה, אבל רק לעתים רחוקות מסתדרים זה עם זה. טראמפ אולי יעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים ויכריז שהוא מצפצף על האו"ם ועל הפלסטינים, אבל החגיגה שאפשר אובמה נגמרה. אם יש משהו שטראמפ לא יסבול, זה מישהו שיעז לתת לארה"ב (כלומר לו) את התחושה שהיא השותף הזוטר, שהיא צריכה לספוג עלבונות למען מטרה גדולה יותר (אין מטרה גדולה מן האגו של טראמפ). בשביל טראמפ הכבוד (של ארה"ב/שלו) הוא העיקר. בשלב כזה או אחר מדיניות ה"אנחנו עושים מה שבא לנו" של ישראל תדרוך לו על הבהונות. ומה יקרה אז? אז יקפוץ לו (ולנו) הדונלד.

התפרסם בידיעות אחרונות 28.12.16

2 replies »

  1. לנתניהו כבר יש ניסיון עם מליארדר מגלומן (שלדון) והוא הראה שכשצריך הוא יודע לשחק לפי הכללים שלו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s