היום שאחרי ביאת המשיח

ישנם סמים ממכרים רבים. כוח הוא אחד מן המסוכנים שבהם. הרגע שבו אנחנו זוכים במנה גדושה ממנו, גורם לנו לאבד את תחושת הזמן ואת הספקנות הטבעית. כשאנחנו מנצחים, אנחנו מפסיקים לראות את הסיבות הרבות שהביאו לניצחון, את המזל, את חולשת היריב, את מורכבות המציאות. ניצחנו כי אנחנו התבונה הטהורה, או כי אלוהים אתנו, או כי חוקיה הרגילים של ההיסטוריה הושעו למעננו. התבוסה גורמת לנו לשים לב, לשאול שאלות, לרצות לתקן. הניצחון גורם לנו לחוש שהמחר יהיה המשך ישיר של האתמול, שמה שעשינו היה השלמות (והראייה—ניצחנו) ועל כן אין צורך להתכונן לגשם שיבוא בעקבות ימי החמה. הזמן עובד בשבילנו.

אני מתבונן בחגיגה המתחוללת בחוגים מסוימים בארץ בעקבות ניצחונו של טראמפ ונזכר בעורמת ההיסטוריה, בתהליכי האיזון הטבעיים המתחוללים בה, בגשם הבא בעקבות השמש. התחושה העולה מחוגי החוגגים היא שהסכרים נפרצו. כל הדברים שחייבו בעבר זהירות ואיפוק נעלמו. בבית הלבן יושב אחד מאתנו, התגלמות החלומות הוורודים ביותר שלנו—כלומר של אנשי הימין הקיצוני בישראל. הצפצוף של טראמפ על המציאות הישנה (כלומר המציאותית), ההכרזה הבוטחת כי המציאות החדשה (העובדות האלטרנטיביות) עובדת למען הנשיא, הבוז לא רק ל"פוליטיקלי קורקט" אלא לכל מה שהפריע לחלום את חלומות הגדולה—כל אלה הם הרי חלק מתפיסת העולם המתנחלית שעל פיה הבעיה היחידה שלנו היא בעיה הסברתית. למדינת ישראל, על פי תפיסת העולם הזאת, אין בעיות לוגיסטיות (כמה אזרחים סוג ב' וג' היא יכולה להחזיק ולכמה זמן?  על חשבון מי?), אין לה בעיות מוסריות (כמה זכויות היא יכולה לשלול מנתיניה ולהישאר מדינה מוסרית?), אין לה בעיות גיאופוליטיות (האם היא יכולה להניח את כל הביצים בסל האמריקני בעוד שאר העולם הולך ומתרחק מממנה?). כל מה שצריך כדי לפתור את בעיותיה של מדינת ישראל הוא התעוזה להודיע שמצפצפים. זקיפות קומה. הכוח בידינו. אתם יכולים לנבוח. אם התאפקנו עד כה, הסיבה הייתה שהבוס באמריקה (השטן אובמה או חבורת החלשלושים שקדמו לו) דרש מסיבותיו הפוליטיות מראית עין מסוימת. נכון, הממשלים האמריקנים ליוו את הדרישה הטקסית למראית עין באינספור קריצות ונעיצות מרפק, אבל עכשיו זה נגמר. זמן האמת הגיע. אפשר לצאת מן הארון המוסרי יחד עם הנשיא החדש, המצפצף. סוף סוף בא לציון גואל.

ומה ביום שאחרי? למי שמצוי בעיצומו של טריפ היבריס קשה לחשוב על היום ההוא. ללוקים בהיבריס אין יום אחרי. עובדות תקבענה היום (נספח, נכריז בגלוי על שתי מערכות חוקים, ליהודים ולערבים, נשנה אחת ולתמיד את הוראות הפתיחה באש, נתנחל בכל מקום). מחר יהיה נפלא. העולם יתרגל. והנה עוד אפשרות. טראמפ הוא מהמר כפייתי. הוא הימר על הנשיאות וזכה בכל הקופה. כרגע הוא חי בעולם שבו הניצחון בבחירות הוא הכלל. הוא יעשה כטוב בעיניו והמציאות תיישר קו.  אבל הניסיון מלמד שטראמפ פושט את הרגל שוב ושוב. למציאות הלא-וירטואלית כללים משלה. נשיא ארה"ב הנוכחי מעורר התנגדות גדולה. בעבור אנשים בארה"ב ובעולם הוא מסמל היפוך רדיקלי של כל עולם הערכים והאינטרסים שלהם (ואין מדובר רק בשמאל הרדיקלי בארה"ב; גם המפלגה הרפובליקנית חשה אי נוחות שרק תלך ותגבר). ישראל ממקמת את עצמה במחנה הימין הרדיקלי. היא התומכת המובהקת ביותר של הנשיא ומשוגותיו. בהנחה הלא מופרכת שאחרי טראמפ תבוא ריאקציה חזקה של כל אלה, והם רבים מאד, שעל בהונותיהם דרך בשם העובדות האלטרנטיביות והצפצוף, מה אז? מדינת ישראל תהיה חלק מן המורשת של טראמפ, מורשת של בוז לזכויות אדם, להדדיות, למדיניות גלובלית מאוזנת, מורשת שהדור הבא ירצה להתנער ממנה. כשאתה שם את כל ממונך על המהמר, אתה נופל יחד אתו. יש מחר.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.1.17