בית המשפט כעלה התאנה הממלכתי

לא קל לשמש כעלה תאנה. אתה משכנע את עצמך שבלעדיך יהיה גרוע יותר. אתה לפחות משמיע קול אחר, או מציל נפש אחת, או מונע עוול אחד. לא פעם זה גם נכון. כפי שאמר ר' זושא מאניפולי: "אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו…רבי עקיבא? לא יהיה אכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא?… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות". כל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו. אם נפעל רק כאשר יובטח לנו שהעולם כולו ישתנה כתוצאה ממעשינו, נשקע, סביר להניח, באי עשייה. אבל לפעמים העשייה הקטנה שלנו למען ערכינו, אולי מצילה נפש אחת, אבל מאבדת נפשות הרבה. קחו לדוגמא אנשים בעלי ערכים שהולכים לתכניות ריאליטי, כי שם, הם חושבים, יוכלו לבטא את ערכיהם ואת דעותיהם בכיכר העיר עתירת הרייטינג. במבט מן הצד דומה שהמהלך הזה משיג את התוצאה ההפוכה. הדעות אמנם נשמעות, אבל בתכניות ריאליטי לא הדעות הן העיקר, אלא מערכות יחסים. כשאינם נואמים לאומה או מתווכחים, עלי התאנה נאלצים לקחת חלק במשחקים המטומטמים (ולא פעם מרושעים) שהמפיקים כופים עליהם. הצופים אינם מצויים במודוס האזנה לדעות, הם מצויים במודוס "ישחקו הנערים לפנינו". מבלי משים, העניקו עלי התאנה לגיטימציה חשובה להנחות הסמויות של תכניות הריאליטי, הנחות שהם מתנגדים להן מכל וכול: שאנשים, גם אנשים בעלי מודעות, יהיו מוכנים לעשות הרבה מעבר למה שחשבתם, אם תניחו לפניהם מצלמה ותשלמו להם כסף, שאין משמעות לפרטיות, שהשאלה מה דעתך על זכויות הפלסטינים טפלה לשאלה האם אתה יודע להתמודד עם אוויל צווחני, עם משחק תפקידים אינפנטילי, או עם המשיכה והרתיעה הטבעיות שבני אדם חשים כלפי זולתם כשהם כלואים אתם לאורך זמן כמעט תמיד לקחי הצופים מופקים על פי ההיגיון של הריאליטי: הכל אישי. יותר משהם מקשיבים, הם מתבוננים, וההתבוננות שלהם אינה ניטרלית. היא נקבעת ומודרכת על ידי כללי משחק שקבעו המפיקים והעורכים.

ההשתתפות בתכניות ריאליטי היא עניין אישי ולא מוסדי. אבל יש בישראל מוסד המתפקד כעלה תאנה כבר שנים רבות ואולי הגיעה השעה לשאול באם הרווח מצדיק את המחיר. כוונתי לבית המשפט העליון ויחסיו לענייני ביטחון בכלל ולענייני היחס לפלסטינים מעבר לקו הירוק בפרט. ראשית יש לציין שתפקידו של ביה"מ כעלה תאנה אינו סוד. שוב ושוב מצהירים פוליטיקאים מן הימין ומן המרכז שמעמדו הבינלאומי של בית המשפט מציל את ישראל מביקורת, מחקירות ואולי גם מסנקציות. בכל פעם שבית המשפט מונע מן המדינה לגרש פלסטיני, להרוס בית או להפקיע קרקע פרטית, נבנה הדימוי כאילו כל השאר—גירושים והוצאות להורג, גזל קרקעות ושלילת זכויות–חוקי. המצג שבית המשפט מסייע בכינונו הוא שהכיבוש הוא בסך הכול מהלך לגיטימי, שיש בו חריגים, חריגים שבית המשפט מזהה ועוצר. זוהי כמובן טענה כוזבת. החריגים אינם חריגים. הם הנורמה. אדרבא, ההתערבות המשפטית, שנעשית תמיד ברפיון ותוך הענקת דחיות והקלות אינסופיות כמעט לרשויות, היא החריג, היוצא מן הכלל המצדיק, מכבס ומטהר את הכלל. אלא שאפילו המאמץ ארוך השנים להצדיק הלכה למעשה את הכיבוש, את גזל הקרקעות ואת הפרת זכויות האדם הכרוכים בו, הוא קומץ שאינו מספק את הארי המתנחלי. רוח חדשה נושבת בעלים. חוק ההסדרה נועד לבטל את מראית העין. בית המשפט צריך היה לומר שכל מפעל ההתנחלויות אינו ניתן להגנה משפטית. לממשלה יש כמובן הכוח להמשיך. תמשיך אפוא ללא הצדקות. עלה התאנה מתפטר.

 

 

1 reply »

  1. אני מבין את הלוגיקה. ואת התסכול.
    אני קצת חושש מגישה של "אם יהיה יותר גרוע יהיה יותר טוב". ואני לא לגמרי מאמין למרכז כשהם טוענים את זה לגבי בית המשפט העליון. יכול להיות שזה רק תירוץ שמאפשר בכל זאת להציל נפש פה ושם ולשמור על המשטר החצי-דמוקרטי גם מול גל הפופוליזם מימין. מה יהיה בלעדיו? יותר רע, קצת יותר טרור. הקצנה מהירה יותר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s