הוד צדקנותו

עשרה קבין צדקנות ירדו לעולם. תשעה נטל בנימין נתניהו והשאר כל העולם כולו. התקף הצדקנות האחרון של ראש הממשלה בא בתגובה לציוץ המיותר שלו על החומה שטראמפ מבקש לבנות בין ארצות הברית לבין מקסיקו. מה ראה נתניהו לדחוף את ראשו למיטה החולה הזאת, לא ברור. הרי יכול היה לשתוק וללחוש באוזנו של כוכב הריאליטי מוושינגטון לכשייפגשו. אלא שמידת האיפוק במה שקשור לחנופה לבעלי הון וכוח אינה ממידותיו של נתניהו. בהינתן לו הזדמנות להתחנף לטראמפ ובה בעת להלל ולשבח את עצמו (בציוץ מכריז נתניהו שהוא, לא מדינת ישראל, בנה את חומת ההפרדה העברית הראשונה), לא הצליח ראש הממשלה שלא לצייץ.

צייץ אפוא והמקסיקנים, ראו זה פלא, לא רוו נחת. ראש ממשלה אחר היה סוכר את פיו. אי אפשר לרצות הן את טראמפ והן את מקסיקו. נתניהו להוט לרצות את משיחו החדש? טוב ויפה. אלא שנתניהו אינו יכול להתגבר על אותו תו מוזר באופיו הגורם לו לנהוג בשרירות לב ולהתרעם על שמעשיו אינם מתקבלים במחיאות כפיים. מי אשם? מישהו חייב להיות אשם בסקנדלון הזה, שהיום הוא כאן ומחר איננו. הביט נתניהו כה וכה. את מי יאשים הפעם? בעיקרון תמיד טוב להאשים את הערבים. הערבים בניגוד לנתניהו טובים בלשאת באחריות—לפחות בכל מה שרע פה. דא עקא שאפילו נתניהו התקשה להאשים את הערבים בציוץ המקסיקני. הביט שוב בחשודים הרגילים—התקשורת והשמאל—והגיע למסקנה שאין צורך לבחור. גם וגם. ובכן התקשורת השמאלנית אשמה גם הפעם. כה אמר נתניהו: "התקשורת השמאלנית מגויסת למסע ציד בולשביקי, שטיפת מוח ורצח אופי נגדי ונגד משפחתי. זה קורה יום-יום וערב-ערב. הם מייצרים עלינו מבול, אין מילה אחרת, של חדשות מזויפות – מה שקוראים 'פייק ניוז'". מה פייק בניוז האלה? לא ברור. פייק כמו ההכרזה שרגע ההכרעה מול איראן הגיע ושמדינת ישראל תפעל עם סיוע ובלעדיו? לא. פייק כמו ההצהרה שהערבים אשמים בגל הצתות? לא. פייק כמו ההצהרה שהערבים מגיעים בהמוניהם לקלפיות באוטובוסים שממנות עמותות השמאל? גם לא. פייק כמו ההצהרה שראש הממשלה ומשפחתו הושלכו בן לילה לרחוב אחרי ניצחון ברק בבחירות? אפילו זה לא. אולי פייק כמו ההכרזה של נתניהו שראה חיילים בריטים ברחובות ירושלים? חלילה.

כל ההצהרות הללו הן לא פייק ניוז, אלא עובדות אלטרנטיביות שייצר המנהיג היקר. הנה עוד עובדה אלטרנטיבית: "התקשורת השמאלנית מגוייסת למסע ציד בולשביקי, שטיפת מוח ורצח אופי" נגד המנהיג ובני משפחתו. מה שיפה בהצהרה הזאת הוא שהיא משלבת בהצלחה שתי נטיות לב של ראש הממשלה: הנטייה לשוב לתקופה החביבה עליו בהיסטוריה—שנות השלושים, שבהן התחוללו הטרור הבולשביקי והנאצים עלו לשילטון—והנטייה היקרה עוד יותר לליבו לראות בעצמו (ובמשפחה המלכותית) קורבנות. קורבנות של מי? של כוחות אפלים המבקשים לחסל את האיש הבודד הניצב ואצבעו בסכר השמאלנות הדמיוני המאיים להטביע את העולם ("המבול" בלשונו של נתניהו). התקשורת, שלפני שנים מעטות בלבד (בימי אולמרט) האשים אותה נתניהו בהיעדר רצון לחקור שחיתות שילטונית אינה מבקשת לחקור, על פי הצעותיו של ראש הממשלה בימים שבהם ישב באופוזיציה, קבלת מתנות, קשרים מפוקפקים עם אילי הון ועם אילי תקשורת. היא צמאה לדמו: "כי מאז קום המדינה, השמאל שולט בתקשורת ובמוקדי כוח אחרים באופן בלתי דמוקרטי". מדהים מלשמוע את הדברים ממי שמכהן כבר שנים כראש ממשלה, ולאחרונה גם כשר התקשורת, ממי שיש לו על פי כל העדויות עיתון משלו (פראבדה) במימון נדיב של שוגר-דדי אמריקני השש לשלם, וגדודי מתקרנפים שמוכנים להגן עליו חינם אין כסף. לא כל אחד יכול לחוש קורבן בנסיבות אלה. אולי רק ביבי יכול.

התפרסם בידיעות אחרונות 1.2.17