אז נהרגים

לכאורה מדובר בשולי החדשות. לכאורה עולם כמנהגו נוהג. תאונות קורות. תאונות עבודה קורות. נעשה מה שנעשה, הן יתרחשו גם בעתיד. מה זה יחסית לצריכת האלכוהול והטבק של משפחת נתניהו למשל. אבל תאונת המנוף שלשום בבת־ים אינה עוד ביטוי לאותו "כוח עליון" מסתורי שהמציאו חברות הביטוח כתחליף לאל. התאונה הזאת, שבה במזל גדול, לא נהרגו אנשים, לא הייתה קריאת השכמה. הצלצולים נשמעים ללא הרף כבר זמן רב. הישנים כבר מזמן אינם ישנים. הם ערים. פשוט לא אכפת להם.

במדינת ישראל נהרגים עובדים בתכיפות מצמררת. בשלב זה שוב אין מדובר בתאונה אלא ברשלנות פושעת. אם נרצה לדייק עוד יותר, מדובר ברצח. במעצמה האזורית, במדינת ישראל של נתניהו, המדינה שראש הממשלה ("אני אוביל, אני אנווט") אומר ללא הרף את שבחיה — מסביר כמה עשירה, מתקדמת, נאורה ומוסרית היא — לאיש לא אכפת מחיי אדם. ובעצם ראוי לדייק: לאיש לא אכפת מחייהם של חסרי הכוח. כי יש בישראל היררכיה ברורה, הבדלה חדה בין דם לדם.

בראש הפירמידה ניצבים בעלי ההון והשלטון שהמדינה היא מגרש המשחקים שלהם. הם קובעים את הכללים והם גם קובעים, בין סיגר קובני לגביע שמפניה, מי יצא מן הכללים. לצידם ניצבים הבנים היקרים שמעבר לקו הירוק. כל מעבר דירה אצלם (וזה כולל, כמובן, את הדירות שאליהן פלשו) הוא אסון לאומי, כל חוק הוא הצעה — ירצו יקבלו; לא ירצו לא יקבלו. המדינה רגישה עד בלי די לצרכיהם ולרצונותיהם ולרגישויותיהם. אם משתעלים בעפרה, רועדת האדמה בבלפור.

מעט מתחתיהם מצויים אדוני הזהות היהודית, החרדים. גם מבחינתם החוק אינו אלא הצעה. הם פטורים מכל המצוות שאינן בתורה. האלימות, הפנימית והחיצונית, המילולית והפיזית, היא לחם חוקם, והמדינה, עם משיח ובלעדיו, היא חמורם. מותר להם לחרף ולגדף, להתעלם מעיקריה המוצהרים של המדינה בדבר שוויון בפני החוק ואיסור אפליית נשים למשל.

מתחת להם מצוי ההמון הגדול של "בינוניים", שאינם צדיקים (כלומר בני העלית היהודית) ואינם רשעים (כלומר ערבים). אין להם אמנם זכויות יתר, אבל גם משוללי זכויות אינם. הם הרוב השקט שפועל ועושה ונושא על שכמו את המערכת כולה, לשם שמיים ולמען תיכון מלכות נתניהו לעד. ומתחת להמון הגדול הזה מצויים אלה שאין להם לא כוח ולא זכויות.

ראשית, הערבים: הם האויב מבית, עצם קיומם הוא לנו "פח ומוקש" (בעיה דמוגרפית), "צנינים בעינינו". מערכת החוק מגינה עליהם בצורה מוגבלת, בחוסר רצון, תוך תחושה עזה שזה לא באמת מגיע להם, שהם אורחים ה"מנצלים לרעה" את נדיבות ליבנו ולא אזרחים בעלי זכויות. יחד איתם, בשולי הקדרה, במקום שבו האדישות פוגשת ברוע, מצויים אלה שאיש אינו חפץ ביקרם, העניים שאינם עניים מרצון ועל חשבון המדינה כחרדים. לכאורה, אינם נטולי זכויות. להלכה, החברה שלנו דואגת להם, שהרי גם להם מגיע להתפרנס ולחיות בכבוד ולהצביע. מישהו, אחרי הכל, צריך לסלק את הזבל ולטפל בקשישים, ולבנות את הבתים, לבשל ולסחוב.

אבל כפי שהחוק הוא בבחינת המלצה לבני האליטה, כך הוא בעבורם. אלא שלא הם בוחרים מתי החוק בתוקף ומתי לא. והחוק אינו בתוקף כשהוא אמור להגן עליהם.

לעניים בישראל, לחסרי הכוח, לאנשים הנאבקים להתקיים ביזע ובדמעות, יש זכויות רק כאשר אלה אינן מתנגשות בזכויות היתר של מעסיקיהם. זכויותיהם אינן חלק מן ה"ייהרג ולא יעבור" שלנו. אדרבה, ייהרג. כבודם של חסרי הכוח (וחייהם) אינם עיקר מוסרי בישראל. הוא פתוח תמיד למשא ומתן. אם אפשר לתת להם מספיק כדי לחיות בכבוד, למה לא. העניין הוא שאי־אפשר — כלומר זה יפחית את רווחי המעסיקים. ומה אז? או, אז תרעד האדמה. תאמרו, יש חוקי בטיחות. יש אבל הם לא נכפים. למה? כי זה יקר. והחיים? יקרים פחות. עובדי ענף הבנייה ימשיכו למות במדינה המוסרית ביותר בעולם.

התפרסם בידיעות אחרונות 15.2.17

 

1 reply »

  1. חוסר רגישות חברתית פושט ברבים ממקומותינו זה מתחיל בחוק ההסדרה , עובר ליחס האדיש לזקנינו,
    ומשם לעובדי הקבלן, ולתאונות הדרכים והסל מלא בעיוותים חברתיים.
    גם הבכיר מכולנו השתמש במילים שכבר שמענו פעם….."..אני אנווט" זוכרים מי אמר את זה…
    חוסר רגישות כבר אמרתי.
    והציבור הרחב זה שנושא על כתפיו את רוב העול שותק.
    לא די בכמה חברי כנסת, לא די באיכפתיות החברתית שלך.
    צריך משהו נוסף!!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s