ספק אם דו"ח מבקר המדינה בעניין צוק איתן יזעזע את אמות הספים בישראל. בישראל לא מזדעזעים מהתנהלות אווילית או מבלגן, כל עוד לא נהרגו המוני ישראלים. כיוון שלא נהרגו המונים במבצע (למספר הערבים שנהרגו אין כל משמעות), סביר להניח שהדיון יתלקח וידעך במהירות, מה עוד שהדו"ח אינו קורא להסקת מסקנות אישיות ואינו עורף ראשים. דו"חות המבקר שפירא הם מעין תכנית ריאליטי עם רייטינג בינוני. זה מעניין במידה מסוימת אבל לא משאיר משקע. חבל. כי לשם שינוי הדו"ח אינו מסתפק בשאלה מי אשם במהלך א' ומי זכאי לתשואות על מהלך ב', אלא מצביע על ליקויים מהותיים בתפיסת העולם הממשלתית. הליקוי החשוב ביותר הוא שאין בעצם תפיסת עולם ממשלתית. לממשלת ישראל אין תפיסה מדינית. זה נכון לא רק לגבי עזה, שבה עוסק הדו"ח, אלא באופן כללי. הדו"ח קובע שהממשלה לא דנה בחלופות מדיניות למלחמה, לא שקלה בכובד ראש את התוצאות האפשריות של מהלכיה ביחס לממשלת החמאס ובאופן ספציפי התעלמה מן האסון ההומניטרי שאליו נקלעה רצועת עזה. יומיים אחרי פרוץ המלחמה אמר שר הביטחון דאז, משה יעלון, כי ניתן היה למנוע את המלחמה לו התייחסה הממשלה למצוקה ברצועה. שימו לב שלא מדובר רק בעניין ערכי. מן המפורסמות הוא שלממשלת ישראל אין עניין מוסרי בסבלם של תושבי הרצועה (אחרי הכול מדובר בערבים). הם גוועים ברעב? זבש"ם.
הבעיה היא שלמצוקה או לייאוש יש תוצאות מדיניות ואסטרטגיות. אנשים מיואשים נוטים למעשים נואשים. אבל לממשלה אין עניין בתהליכים. היא מניחה שלמעשיה אין תוצאות מלבד התוצאות שמתאימות לה. אנחנו נמשיך, מסיבות אידיאולוגיות או פוליטיות, להניח שהאחר לא קיים, שאין לו צרכים משלו, שהוא ימשיך לפעול בדיוק כמו שנוח לנו. אנחנו נמשיך לפעול כאילו התעלמות מן המציאות היא מדיניות. העולם אמור להתנהג כמו שנוח לנו, לציית לכללי העובדות האלטרנטיביות. כשזה לא מצליח, מפעילים כוח, עוד ועוד כוח. לא תמיד זה מצליח, אבל אין סיבה ללמוד מן הניסיון. ללמוד מן הניסיון זה שמאלני. ישראלי זקוף קומה מתעלם מן המציאות. לאורך השנים מתברר שלמעשים יש תוצאות, שלמדיניות—גם אם היא מדיניות של התעלמות מן המציאות—יש תוצאות. לא חשוב. אנחנו בשלנו: הים אותו ים והערבים אותם ערבים.
ומה שמטריד לא פחות מן העובדה שלישראל אין אסטרטגיה, שהיא תקועה בדיון המופרך באיום הקיומי הדמיוני של המנהרות (מנהרות הן "איום קיומי" על המדינה החזקה ביותר באזור?), הוא העובדה שאין לממשלת ישראל כלים להבין אפילו את המציאות הטקטית. הנה דבריו של שר הביטחון הנוכחי, אביגדור ליברמן: "תהליך קבלת ההחלטות לא קיים במדינת ישראל… הדיונים בקבינט הם 'להוצאות קיטור'. כל דיון מתחיל בשלב התשה שהוא שמיעת סקירות ארוכות של צה"ל הנמשכות שעות ואז שר הביטחון מדבר ולאחר מכן כל שר מתבטא ללא תכלית, ללא סדר יום וללא שברור מהי מטרת הדיון עוד מתחילתו". בכל וועד בית הדן בשאלה אם להיכנס לשיפוץ מתנהל דיון רציני יותר. מובאים מסמכים, נדונות עלויות, עולות אלטרנטיבות. הקבינט הישראלי לא נדרש לשאלות האלה. מקשקשים. מסמסים צימוקים לעיתונאי החסות. מחכים שזה יעבור. הדיון עובר בסופו של דבר. והמציאות? עזבו אתכם מהמציאות. התיאורטיקן הצבאי קלאוזביץ טען ש"המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות". ומה כאשר אין מדיניות? מה כאשר אין אסטרטגיה שהמלחמה או השלום הם חלק ממנה? במצב כזה המלחמה היא מעין כוח עליון: מחכים שנגיע למבוי הסתום התקופתי (וזה קורה במחזורים הולכים ותוכפים) ואז מפעילים כוח. לשם מה? כדי להשיב את המצב לקדמותו, לסטטוס קוו אנטה. זה עולה ביוקר, אבל זה חם ומוכר ומדיף ריח נעים של פטריוטיות. אחר כך מחכים לסיבוב הבא.
התפרסם בידיעות אחרונות 1.3.17
הבלוג של אביעד קליינברג 
הלינק לא עובד
אהבתיאהבתי
אצלי עובד
אהבתיאהבתי
יפה.
כמו להשתין במכנסיים – בהתחלה זה חמים ונעים ורק אח"כ יש בעיה קלה.
אהבתיאהבתי
הדג מסריח מן הראש. יש לנו מנהיג שחושב ומתנהג כל הזמן כמו סוכן שיווק. המוצר זה הוא עצמו, קצת דפוק, אבל, עובד. אז, למה להחליף…? כל השאר הם סתם "חיקוי קוריאני זול" שלא יחזיק שנים… (אמר מר אמינות ויושר) שיווק ו/או קידום רעיונות בפורומים השונים הוא אכן אחד האספקטים של מנהיגות, אבל, לא הדבר העיקרי. וכשאין החלטות או מדיניות לקדם, מקדמים את פולחן המנהיג והעם, אחר כך, שולחים אנשים צעירים למות ובוכים שאין עם מי לדבר.
אהבתיאהבתי
שום לקח לא נלמד ממלחמת יום כיפור.במיוחד הרעיון למצות אופציה מדינית לפני שפיכות דמים.
הציבור הרחב ישאר אדיש.חיי המשפחות השכולות (משני צידי המתרס)הרוסים.
אהבתיאהבתי