במדינת ישראל קיימת הזכות לסירוב מצפוני לשירות בצה"ל. אם את אישה דתייה, כל מה שאת צריכה לעשות הוא להצהיר על דתיותך והצבא משחרר אותך משירות. הזכות הזאת אינה עומדת לך אם את אישה חילונית. אם את אישה חילונית שמרגישה שהשירות בצבא, שחלק נכבד ממשימותיו הוא תחזוקת הכיבוש, אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמך, ואינך רוצה להתחזות לדתייה או למי שיש לה בעיות נפשיות, תושלכי לכלא. אם צריך, שוב ושוב. תמר אלון ותמר זאבי יושבות כבר יותר ממאה ימים בכלא. אישה דתייה אינה משתמטת. היא מנצלת את הזכות לומר לא בשם תפיסת עולמה. אישה חילונית, שגם לה יש תפיסת עולם, תיענש.אני סבור שעל כל אזרחי המדינה לקחת חלק במטלות הכלליות. מצד שני אינני חושב שכל אזרח חייב לעשות כל דבר. יש אנשים שמתאימים לשירות צבאי ויש אחרים שאינם מתאימים לו, בין משום שהצבא לא זקוק להם ובין משום שיש להם התנגדות עקרונית לשרת בצבא. בישראל המטלות מחולקות מגזרית זכות הסירוב ניתנת מגזרית. ישנם מגזרים הפטורים משירות צבאי, למשל בחורי ישיבות ונשים דתיות או ערבים. מגזרים אחרים—חילונים וחילוניות יהודים—אינם נהנים מן הזכות הזאת. הפטור ניתן למגזרים מסוימים באופן גורף. לא מדובר בהתאמה אישית, אלא בעצם ההשתייכות של גבר או אישה למגזר בעל זכויות יתר (כמו היהודים הדתיים) או בעל זכויות חסר (כמו הערבים). אם להניח לרגע לאזרחים הערבים, שהפטור שלהם מן השירות מקובל על שני הצדדים, אפשר לומר שבישראל יש מגזרים שהמדינה מכירה בכך שיש להם עקרונות; למגזרים אחרים אין עקרונות—לפחות לא מבחינת המדינה. מדינת ישראל מתקשה לחשוב במונחים של זכויות וחובות אוניברסליים. כמו במדינות פיאודליות היא ממציאה חוקים שונים לכל מגזר. במקום לייצר מסלול אחד לכל אזרחי המדינה שיאפשר להם, על פי צרכיה ועל פי צרכיהם ועקרונותיהם, לשרת אותה במגוון של דרכים—שירות צבאי, שירות אזרחי ממוסד או עבודות שירות על פי הצורך והכישורים–היא מעניקה זכויות יתר על פי שיקולים פוליטיים ותרבותיים. היא מעניקה פטור לכל בחורי הישיבות, עילויים או לא-ממש עילויים, "שתורתם אומנותם" ואינה מעניקה פטור לעילויים חילוניים. היא מעניקה פטור לנשים צדקניות שאין להן בעיה לעבוד עם גברים במגזר העסקי, אבל בשום פנים ואופן אינן יכולות לעבוד עם גברים לובשי מדים. התוצאה היא ערעור של העיקרון המקודש של דמוקרטיה מודרנית—שוויון בפני החוק. יתרה מזאת, המדיניות הזאת מעניקה כוחות לא סבירים למנהיגי הקהילות הפטורות, שהם ורק הם, קובעים מה סביר (שירות כמורה חיילת) ומה לא סביר (שירות כלוחמת שריון למשל).
בחזרה לעניין שבו פתחתי. במערכת שוויונית צריך להיות מקום לסרבני וסרבניות מצפון, יהיה המגזר שממנו באו אשר יהיה. הזכות לסרבנות מצפון צריכה להיות אישית ולא מגזרית והמדינה צריכה להיות מסוגלת להציע מסלולים אלטרנטיביים לשירות, מסלולים שאינם עומדים בסתירה למצפונם של אזרחים ואזרחיות שמעשים מסוימים מנוגדים לתפיסת עולמם. רוב אזרחי המדינה אינם מתנגדים לאכילת בשר או לשחיטת בעלי חיים לאכילה. ישנם כאלה, לא רבים, שמצפונם אינו מאפשר להם להרוג בעלי חיים. אין הגיון בכפייתם לעבוד במשחטה.
אני יודע שהבעיה של סרבני שירות בשטחים נתפסת כעניין פוליטי ולא כעניין מצפוני. היא נתפסת כסירוב לקבל את הכרעתו הפוליטית של הרוב, בניגוד לסירוב לשרת בצבא מסיבות דתיות שנתפס כעניין לא פוליטי. אני חושב שההבחנה הזאת היא שגויה. כל סירוב אזרחי המבוסס על עמדה עקרונית הוא בה בעת מצפוני ופוליטי. הסירוב לשרת בשטחים מסיבות מצפון אינו שונה מן הסירוב לשרת בצבא בשל הנורמות השוררות בקהילה מסוימת. יש להניח לסרבניות המצפון החילוניות לחיות בשלום עם מצפונן.
התפרסם בידיעות אחרונות 15.3.17
הבלוג של אביעד קליינברג 