חמץ–מוכרים בלבד

חג הפסח הוא הזדמנות לדון בנסים שעשה לנו הקב"ה ביציאת מצרים, אבל הוא הזדמנות לדון גם באחת מן הנפלאות שעשו לנו חכמינו זיכרונם לברכה–כוונתי כמובן למכירת החמץ. צאו וראו, מצד אחד מקפידים שומרי המצוות בכל מאודם על ביעור החמץ ממחננו הטהור. הם מנקים את בתיהם בקפידה, מאירים פינות עם נר, מנהג שלדעת חכמים נובע מן הכתוב בספר צפניה –"אחפש את ירושלים בנרות". אם את ירושלים אפשר למצוא באמצעות נר, קל וחומר שאפשר למצוא בעזרתו פירורי חמץ. המאמינים גם משביעים את החמץ לא להיות קיים ("כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ"—ליתר ביטחון יש לומר את הדברים בארמית). והנה לאחר שביערנו את פירורי החמץ מפינות הבית, והכרזנו ששוב אינו קיים, התברר שיש בבעלותנו עוד אי אלו מאות אלפי טון של חמץ בממגורות ובאסמים ובמחסנים שיש בהם לא מעט קרקרים ואף פכסמים האסורים באכילה ובראייה. לפתרון הבעיה הזאת נולדה מכירת החמץ. אדם, שברשותו מלאי חמץ, שביעורו גורם הפסד מרובה, או אם ברשותו תערובת חמץ, יכול למכור את החמץ לנוכרי. הוקוס פוקוס. השנה למשל מכרו הרבנים הראשיים, לאו ויוסף, את כל חמץ הרשויות, ולא מעט חמץ פרטי שהגיע אליהם באמצעות טפסים ממוחשבים באינטרנט, למר חוסיין ג'בר תושב אבו גוש העוסק בקניית חמץ יהודי זה כעשרים שנה. מר ג'בר העניק לנו מקדמה וכל החמץ העברי עבר לרשותו. מאותו רגע קסום החמץ מאבד את כוחו המזיק ואפשר להביט בו על אף איסור "בל יראה ובל ימצא", שהרי קבעו חכמינו: "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של נוכרי ושל הפקר" (פסחים ה,י). חמץ נמצא וגם נראה? לא שלנו! מיד עם תום הפסח, משיב הנוכרי את המקדמה שקיבל, החמץ חוזר אלינו ונעשה שוב חמץ יהודי כשר, על אף שהיה גוי גמור כל ימי החג. הגאוניות שברעיון מכירת דבר אסור לנוכרי מתבזבזת על החמץ. חשבו אלו עוד דברים אפשר היה למכור לנוכרי ידידותי ולהיפטר מעונשם. הנה למשל הכיבוש שאנחנו תקועים אתו אוטוטו חמישים שנה וסופגים בעטיו אינספור גינויים ונזיפות. "מה אתם מספרים לנו על מוסר יהודי ועל מדינה יהודית דמוקרטית?, מלינים האנטישמים, "הלא באדמה לא-לכם אתם מחזיקים ועוד מונעים זכויות אזרח מיושביה". אה כן? יש לנו פתרון שיפתיע אתכם. הכיבוש יימכר למר חוסיין ג'בר, למשל, בעבור מקדמה של עשרים אלף ₪ נאמר. מאותו רגע היה הכיבוש כלא היה. המחמירים יוכלו לחפש פירורי כיבוש בקרנות זווית באמצעות נר, להבעיר אותם ולרחוץ בניקיון כפיהם. אשר לשאר, בבת אחת ישובו להיות האזרחים המוסריים ביותר בעולם. הכיבוש הזה בכלל לא שלנו. רק נדמה לכם שאתם רואים אותו אצלנו. הוא של חוסיין ג'בר. מר ג'בר הוא בכלל פלסטיני, לכן לא רק שהכיבוש אינו שלנו; הכיבוש בכלל לא קיים. פלסטיני לא יכול לכבוש פלסטינים. הפלסטינים ממשיכים להתלונן? בעיה פלסטינית פנימית. הניחו לנו סוף סוף. "רגע, רגע", אתם אומרים, "אבל הצבא המוסרי ביותר בעולם ימשיך להסתובב באדמות השייכות למר ג'בר ולספוג ביקורת מאנטישמים ושמאלנים." אין בעיה. נמכור למר ג'בר את צה"ל. הוא אמנם לא יוכל לעשות אתו דבר, כפי שאינו יכול לעשות דבר עם החמץ, אבל האחריות תעבור כולה אליו. תפגינו באבו גוש, אם כל כך בא לכם. "בסדר," אתם אומרים, "אבל מה יהיה כשנצטרך להחזיר אלינו את הכיבוש ואת צה"ל?" אז זהו שלא ממש חייבים להחזיר. כלומר נחזיר כשיבוא משיח צדקנו או כשבצלאל סמוטריץ' יתחיל להאמין בשוויון—מה שיבוא ראשון. עד אז אנחנו מסודרים. פסח כשר.

התפרסם בידיעות אחרונות 12.4.17