לא חראם

נתניהו הציב לשר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל אולטימטום: אם האחרון לא יבטל את פגישתו עם "ארגוני השמאל" (בצלם ושוברים שתיקה), ראש הממשלה לא ייפגש עמו. גבריאל לא נענה והפגישה בוטלה. תנו לי לתרגם את הודעת הבכירים לשפה העברית: נתניהו אוסר על שר החוץ של גרמניה לפגוש נציגים של ארגונים ישראליים הפועלים על פי חוק. במדינת ישראל זכויות אדם—שהרי האג'נדה היחידה שני הארגונים המדוברים היא זכויות אדם—הן "שמאל". הפטריוט הישראלי על פי תפיסת העולם של נתניהו אינו מאמין בזכויות אדם. ליתר דיוק הוא נגד זכויות האדם שאינו יהודי. 

מי שמאמין בזכויות אדם של לא יהודים, כלומר בזכותם לא להיירות, לא להיות מושפלים, לא לסבול משלילת זכויות ללא כל הצדקה, הוא שמאלני, כלומר בוגד. הזיהוי הזה בין שמאלנות לבגידה (אם אתה "שמאל", אתה מחוץ למחנה של ביבי; אסור, לא רק לתמוך בך, אלא אפילו להיפגש אתך) ובין אמונה בזכות לשלול זכויות אדם כביטוי לפטריוטיזם (המחנה) הוא חלק מתפיסת העולם של ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו. נתניהו, כפי שרמז נשיא המדינה רובי ריבלין בנאומו ביום השואה, הוא דואליסט. בעולמו יש רק אנטישמים וחסידי אומות העולם, בוגדים ונאמנים, הנאצים ועוזריהם ובעלות הברית. 

בשביל נתניהו כל ביקורת על ישראל, או אם נדייק—על ממשלת ישראל, או אם נדייק עוד יותר–על ראש הממשלה ועל רעייתו, הוא מעשה שנועד להשמיד את המדינה היהודית. בעולמו של נתניהו אין אופציות נוספות. או שאתה תומך בנתניהו, ללא היסוס, ללא שאלות, ללא תהיות, או שאתה בוגד. מה בדיוק ייחשב כביקורת על סלע קיומנו—ביבי ושרה? ובכן כל דבר שביקורת משתמעת ממנו על הסדר שיצר ראש הממשלה. "אירגוני השמאל" אינם באמת "שמאל". מה הם חושבים על מדינת הרווחה? מה הם חושבים על קווי המתאר של הסדר אפשרי עם הפלסטינים? מה הם חושבים על ראש הממשלה ורעייתו? לא ברור ולא חשוב. כל ביקורת על התנהלותו של צה"ל בשטחים, אפילו אינה מתייחסת לעצם הימצאותו בהם, די בה כדי להפוך את המבקרים לשמאל, שהוא שם אחר לבגידה. מדובר אמנם בבגידה לייט, בגידה שאינה מצדיקה, עדיין, פנייה לזרועות הביטחון, אבל בגידה, גם מופחתת סוכר, היא בגידה; ראש הממשלה יגיב עליה בזמן ובמקום שימצא לנכון.

המשוואה, זכויות אדם=שמאל, אינה מובנת מאליה. אנשי ימין עשויים לחשוב שמותר וצריך לשלוט בשטחים ואף על פי כן צריך להיזהר ב"חריגות"—שהרי העמדה הרשמית של מדינת ישראל הוא שחלק ניכר מן המעשים שעליהם מדווחים אירגוני זכויות האדם הוא "חריגות" ולא הנורמה. אלא שבתפיסת עולם דואליסטית לא תתכן ביקורת פטריוטית. כל ביקורת נועדה לסייע למהרסינו ולמחריבנו להביא עלינו כליה. בעצם העברת הביקורת על ביבי, עונים המבקרים מיניה וביה על השאלה, "הלנו אתה אם לצרינו?" בתשובה חד משמעית—לצרינו, אלא מה? בעולמו של ביבי, צה"ל (אני לא אתן להכפיש את חיילינו) ממלא תפקיד כפול: הוא מגן עלינו מפני השואה המתרגשת לבוא עלינו (בעולמו של נתניהו אנחנו מצויים תמיד דקה לפני צאת הרכבות לאושוויץ) ובה בעת מחזק את מפעל ההתנחלות. התפקידים הללו שלובים זה בזה לבלי הפרד. כל מעשה שעושה צבאנו כדי לקדם את האג'נדה המתנחלית של נתניהו הוא, מכוח הגדרתו של ראש הממשלה, מאמץ למנוע את השואה, לעצור את היטלר.

 הנה אפוא לקחה העיקרי של השואה על פי ביבי: כאשר זכויות אדם מופרות, השאלה היחידה שיש לשאול הינה מיהו המפר. אם הוא מכוחות האור (כלומר נתניהו), לא מדובר בהפרת זכויות אדם, אלא במעשה לגיטימי. מי שפוגש אירגוני זכויות אדם מאיים להחריב את מדינת ישראל (כלומר את ממשלת נתניהו). הוא שמאלני (כלומר בוגד).

 התפרסם בידיעות אחרונות 26 באפריל 2017