משואה לתקומה לשואה

 

החברה הישראלית היא חברה בלי היסטוריה. האמירה הזאת נראית תמוהה, שהרי לכאורה החברה בישראל אחוזה באובססיה להיסטוריה. זוהי הלא חברה שבהיות עצם קיומה מוטל בספק, היא נדרשת ללא הרף לעבר כהצדקה, לא סתם עבר, העבר הלאומי, זה המופיע בספרי ההיסטוריה. הצרפתי חש שבעלותו על האדמה נובעת ממה שספרי ההיסטוריה לא טרחו לכתוב—לא האירועים הלאומיים הגדולים, אלא עצם ישיבתם של אבותיו ואבות אבותיו על האדמה שעליה יושב גם הוא. שליטי צרפת נצחו והפסידו, כבשו ונסוגו, אבל ישיבתו על אדמות פיקרדי או איל דה פראנס אינה פועל יוצא של מעשים גדולים אלה, אלא המשכיות אורגנית של היומיום, של הבנלי והשגרתי, של אנשים קטנים העושים מעשים קטנים—מעבדים את הקרקע, נישאים ומעמידים צאצאים, מתים ונקברים בתוך אדמתם. המעשים הללו אינם ראויים להירשם בדברי הימים. הם לא נכתבו אפוא בספרי ההיסטוריה, הם המצע המובן-מאליו שעליו בנו אנשים "גדולים" את מה שראוי להיזכר. הישראלי, כדי לא לחוש כאורח או כפולש, נדרש לעבר הגדול—לעבר הלאומי שבו התחוללו אירועים מונומנטליים, גלות ושיבה, התנחלות, שבר וחורבן, גלות ושיבה. רק אירועי ענק לאומיים אלה מצדיקים את אחיזתו בקרקע ובמידה רבה את עצם זהותו כאדם מוסרי.

והנה על אף שהחברה הישראלית מסורה ומשועבדת לעבר, היא חברה לא היסטורית. אין לה שום עניין בעבר הרנקיאני, בעבר "כפי שבאמת היה". העבר היחיד שיש לו ערך בחברה הישראלית הוא העבר המיתולוגי. כל מה שמקלקל את הסיפור הגדול, האפי, שהיא מספרת לעצמה על אודות עצמה, נידון לשכחה. כלומר כמעט הכול.

החברה בישראל, במילים אחרות, ובניגוד לדימוי העצמי הרווח שלה, אינה חברת זיכרון. היא חברת שכחה. חשבו לרגע על הצו המקראי לזכור את אשר עשה לנו עמלק. מה בדיוק עשה? מי הם בכלל העמלקים? מדוע מעשיהם—הזינוב בנחשלים במדבר–ראויים לזיכרון, ולמצווה המצמררת לרצח עם, יותר ממעשי האשורים והבבלים למשל? ההיסטוריה יכלה להציע תשובות, אלא שאין היסטוריה. ושימו לב שאל הצו לזכור נלווית לאלתר המצווה הפרדוקסלית לכאורה למחות את הזיכרון, כלומר את הזיכרון ההיסטורי—"מחה תמחה את זכר עמלק"—כך ששוב לא יהיה נחוץ או אפשרי לברר ולנמק. עמלק הועבר לספירה המיתית שבה פרטים אינם חשובים ואינם ראויים להיזכר. האמנם היו העמלקים רוע טהור? זאת שאלה שהשכחה אינה מאפשרת תשובה עליה. יש לזכור בדרך אינסטרומנטלית, כאקט של ציות לתכתיב אלוהי, מבלי לשאול שאלות. בלכתנו במדבר נתקלנו ברוע צרוף. כדי להיות טוב צרוף, כפי שנצטווינו, יש למחות את הרוע בכל מחיר מוסרי.

 

התרגום של עבר היסטורי לעבר מיתי הוא בעל שורשים היסטוריים. במהלך העידן שבו חיו היהודים כמיעוט בארצות מושבם, נאלצו להתמודד עם מיתוס אלטרנטיבי רב עוצמה שהמציאו שכניהם הנוצרים (אני מזכיר שרוב היהודים חיו בארצות הנוצרים במאות השנים האחרונות). המיתוס הנוצרי ייחד את היהודים מכל העמים כעם שההיסטוריה דנה לכף חובה ומשמשת כעד התביעה העיקרי. משדחו את ישו, נענשו בהפיכתם לעם א-היסטורי. ההיסטוריה שלהם מאז היא עניין תפל וטפל. הביטו סביבכם. היהודים מתקיימים ותו לא. השלטון, שרק הוא מייצר דברים הראויים להיזכר בדברי הימים—קרבות וניצחונות, שושלות ופוליטיקה—נלקח מהם. כל קיומם הוא עדות לכישלון הקטסטרופלי בעבר וצפייה לאחרית הימים שבה ייעלמו סופית, כלומר ייטמעו בחברה הנוצרית עד לבלי הכר.

היו עוד עמים שהכוח נשלל מהם. היו עוד מיעוטים שפשוט התקיימו. אבל היהודים היו מיעוט בעל תפקיד תיאולוגי קוסמי, שלא היה לאף אומה מלבדם. חולשתם או טפלותם היו בעלי חשיבות עצומה. הם העידו על נכונות הטענות הנוצריות. ההיסטוריה—כלומר מעשיהם, או היעדר מעשיהם, כאומה בזירה הפוליטית—העידה על עונש אלוהי. להלכה יכלו היהודים לייצר מודל היסטורי אלטרנטיבי. הם יכלו לראות בקיומם כקהילות קיום טבעי הראוי לתיעוד. האינטלקטואלים שלהם—ומדובר כידוע בקהילה עם שכבת משכילים גדולה—יכלו לספר את סיפור הקהילות היהודיות בארצותיהם השונות. במידה מסוימת עשו זאת, אם כי חלק גדול מספרי ההיסטוריה שלהם עסק ברדיפות, כלומר ברגעים שבהם פוליטיקת הכוח הגויית פלשה לעולמם נטול הכוח הפוליטי. למעשה מיעטו היהודים לכתוב היסטוריה. כשדיברו על היסטוריה, קיבלו במידה רבה את המודל הנוצרי: ההיסטוריה לדידם אכן מעידה על שבר או חטא יהודי—בגלל חטאינו גלינו מארצנו. היהודי מתייחס להווה ההיסטורי, כלומר לכל הזמן שבין העבר בעל המשמעות, שבו ישבנו בארצנו, ועד לאחרית הימים, כאל תקופת המתנה, ימי ביניים. הקהילה ייחלה לעתיד שבו תשוב אל ההיסטוריה ואל הטריטוריה. זה יקרה כשההיסטוריה הרגילה תיגמר, עם בוא המשיח. באחרית הימים היהודית יש תפקיד מכריעה להשבת הכוח הפוליטי לידי היהודים, תחת מלך המשיח. עד אז זוכרים את העבר וממתינים.

מהו העבר הרלוונטי? מיתוס העבר הרלוונטי מתמקד בשבר-חטא, בגלות, בניסיון השמדה, ובשיבה. בגלל חטאינו גלינו למצרים. במצרים ניסו להשמידנו. היהודים יצאו ממצרים בדם ואש, כרתו ברית עם האל, כבשו את הארץ שהבטיח להם האל מידי תושביה המקוריים, יצרו מלכות בימי דוד ושלמה והקימו בית מקדש לאל. בגלל חטאיהם חרב בית המקדש הראשון והיהודים גלו שוב. בית המקדש השני הוקם עם שיבת ציון. ניסיון יווני להשמיד את היהדות הביא למרד החשמונאים ולהקמת ריבונות יהודית. עם הכיבוש הרומי, מרדו היהודים ובית המקדש השני חרב. הסיבה המסורתית לחורבן השני לא הייתה האיוולת הפוליטית של המורדים, אלא "שנאת חינם". אחרי החורבן יצאו היהודים לגלות.

למותר לציין שהנרטיב הזה הוא בחלקו לא היסטורי—היהודים לא ישבו במצרים ולא יצאו ממנה, לא כבשו את הארץ בימי יהושע; רובם לא גלו לבבל ולא הייתה הגלייה רומית עם חורבן הבית השני. יתרה מזאת, יש בסיפור הזה לקונות גדולות וחשובות. יש בו הגדלה של חשיבות ממלכת יהודה על חשבון ממלכת ישראל, יש בו התעלמות מן הפלורליזם הפולחני ששרר בממלכות רוב ימיהן, יש בו התעלמות ממה שקרה אחרי מרד החשמונאים (התיוונות, חלקית לפחות של צאצאי מתתיהו) ומן הקהילה החשובה באלכסנדריה. יש בו התעלמות מן העובדה שרוב היהודים עזבו את ארץ ישראל מרצונם, בעיקר בתקופה המוסלמית.

אחרי חורבן הבית השני ההיסטוריה הקדושה עברה למצב השהייה, למעט הניסיון הקצר לחדש את הריבונות במרד בר כוכבא. שום אירוע שקרה בקהילות ישראל בתקופת הגלות לא נמצא ראוי לשינון ולזכירה טקסית. עד אחרית הימים, תפקיד היהודים הוא לשרוד. עצם קיומם כיהודים היה ראייה להמשך ההשגחה האלוהית, אם גם בעצימות נמוכה.

אפשר לראות את הציונות כניסיון לחדש ימינו כקדם—לחזור להיסטוריה, כלומר להיסטוריית הכוח הפוליטי, באמצעות הפסקת הציפייה לאחרית הימים והעברת היוזמה מן האל הנרפה לידי האוונגרד הציוני הפעלתן, שיבנה, ללא הלכה וללא רבנים, את "הבית השלישי". המהלך הזה היה כרוך בשינוי של דגשים בזיכרון העבר המיתולוגי, בעיקר בהעברת הדגש מן התלמוד, שעסק ברובו ביומיום הלא-פוליטי של היהודים בעולם, לתנ"ך שממנו אפשר היה לשאוב מודלים פוליטיים של כוח—ומכאן הדגש הגדול על גבורה יהודית בעבר ובהווה. הגבורה היהודית בהווה הייתה בבחינת הגשמה של הפוטנציאל שהמקרא הצביע עליו. הקיום היהודי, בניגוד לטענות שכניהם, אינו קיום רפאים נטול גוף בצפייה למשיח, אלא הגשמה, הפיכת הרוחני לגשמי על אף הכול ולמרות הכול. הגבריות היהודית הייתה ראייה שתקופת ההשהיה נסתיימה. היהודים יודעים שוב לאחוז במחרשה ובשלח. עם זאת נותר בעינו המודל ההיסטורי הקודם—הקיום היהודי, ההיסטורי, בגולה הוא טפל ומביך. הוא מעיד לא רק על חטא קדמון כלשהו, שבעטיו גלינו מארצנו או לפחות לא שבנו אליה, אלא גם על חולשה מוסרית גלותית שהחזרה ארצה תתקן.

בספרו החדש, עבר בסערה ההיסטוריון אייל נווה קורא למיתוס הציוני הזה, "שיבה מגלות לקוממיות". הגלות נתפסה במיתוס הציוני המכונן כמחלה שהקוממיות, כלומר החלת הריבונות היהודית ובניית היהודי החדש, הארצי, הגברי, המגשים, היא התרופה לה. הנרטיב המיתולוגי הזה היה כרוך בשלילת הגולה ובלימוד היסטוריה שעיקרה דידקטי. תפקידו של לימוד ההיסטוריה בישראל הוא סיוע בחיזוק הפטריוטיות ובאמונה נטולת ספקות בצדקת הדרך. לא זו בלבד שישראל הציונית היא הזירה היחידה שבה ייתכן ריפוי העם היהודי מתחלואי הגלות ומיצוי הפוטנציאל ההיסטורי שלו, אלא שהמהלך ההיסטורי הזה הוא שיבה. אם הגלות היא השהיית ההיסטוריה, סיומה אינו קביעת עובדות חדשות בשטח—השתלטות של קבוצת מהגרים על טריטוריה שבה חיה קבוצה אוטוכתונית—אלא שיבה למקום שחיכה מושהה לבעליו האמתיים.

בתוך המודל הזה השואה מילאה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא הייתה ההוכחה האולטימטיבית לצדקת הדיאגנוזה הציונית, שראתה בגלות מלכודת מוות ליהודים ולכך שעם ללא כוח יהפוך במוקדם או במאוחר לאובייקט האלימות של בעלי הכוח. מצד שני, השואה הייתה ראייה לחולשה המוסרית של היהודים הגלותיים, שהלכו "כצאן לטבח, ולא קמו על רוצחיהם. ההליכה הזאת לטבח לא נתפסה כחלק מהקשר שבו גם שבויי מלחמה סובייטיים למשל לא מרדו, אלא ראייה מביכה לחולשה ולפסיביות היהודיות, למחלה. זאת הייתה הסיבה להדגשה חסרת הפרופורציה של האוונגרד המהפכני הציוני בגלות, זה שהיה אחראי על הגבורה שבכותרת, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". השואה הייתה אפוא התוצאה הבלתי נמנעת של קונסטלציה היסטורית—קיומם של היהודים כמיעוט נטול כוח בעולמם של הגויים.

נווה מצביע על שינוי הדרגתי במודל הזה. בהדרגה נעלמה כמעט ראיית השואה כביטוי למחלה היהודית. היא הוגדרה כהתפרצות קוסמית של רוע שאיש לא יכול היה לעמוד בפניה. הגדרת הגבורה התרחבה לעצם הקיום וההישרדות. חלקה היחסי של השואה בתכנית הלימודים הלך וגדל—כולל מאמץ להרחיב את השואה גם לצפון אפריקה למשל, כדי להימנע מהדרת חלקים מן האוכלוסייה היהודית מן האירוע שהפך לאירוע המכונן פר אקסלנס של זהות יהודית. השואה שוב לא נתפסה כאירוע שחל בנסיבות היסטוריות ששונו אחת ולתמיד עם הקמת המדינה היהודית (התרופה). היא נתפסת יותר ויותר כאפשרות שאין לה קשר לגולה: סכנת שואה מרחפת על עם ישראל גם בארצו. היטלרים באים והולכים, וכפי שעולה מהתבטאויותיו התכופות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אנחנו מצויים תמיד על סיפה של השמדה. ההבדל הוא שעתה יש לנו אפשרות למנוע אותה באמצעות המענה האולטימטיבי לאיום—צה"ל. המטס של חיל האוויר מעל אושוויץ נתפס כבעל משמעות קוסמית. צה"ל הוא הגורם היחיד המפריד בינינו לבין חורבן ולכן הוא לא רק הצבא הטוב ביותר בעולם, אלא גם הצבא המוסרי ביותר בעולם. יתרה מזאת, כפי שמראה נווה, צה"ל, ולא ההתיישבות או הקמת חברת מופת יהודית בארץ ישראל, ממלא תפקיד דתי של הגשמת ההבטחה האלוהית. המודל החדש הוא מודל של "שיבה משואה לאמונה". ההבטחה האלוהית, או אם תרצו ההיסטורית, היא במהותה הבטחה לעצם הקיום, על אף הכול ולמרות הכול. איזה מין קיום? אלה פרטים המעניינים רק שמאלנים.

יש גורמים רבים לשינוי הזה שמבטא הפיכת השואה לדת אזרחית ודה-היסטוריזציה שלה—כלומר ראייתה כאירוע קוסמי ההופך איומים ממערך של סיכונים וסיכויים ריאליים למלחמת תמיד של בני אור בבני חושך. הגורם האחד הוא השינוי הרדיקלי שחל בחברה הנוצרית. העולם הנוצרי, שהיה מלכודת המוות היהודית בשנות הגלות, שהיה מקור בלתי פוסק להשפלה, רדיפה ורצח, נעשה ידידנו. גרמניה, מדינת הרוצחים, היא אחת מבעלות בריתנו הנאמנות ביותר. ברלין היא מושא געגועים ולא בבל הרשעה. כדי לתחזק את החרדה הקיומית כהצדקה לתפיסה העצמית כקורבן מנצח—עוד ביטוי קולע של נווה—יש להעתיק אותה מן העולם הנוצרי לעולם המוסלמי ויש להפוך אותה—בניגוד לתפיסה הרשמית הרואה בה אירוע ייחודי בהיסטוריה—לכוח קבוע בה שרק פושט ולובש צורה. מדינת ישראל מצויה במצב חירום מתמיד. השנה היא תמיד 1938. רק כוחה ועצמתה של ישראל מאפשרים מניעה של חזרת השואה בימינו אנו. הגורם השני הוא קריסתה של האידיאולוגיה הציונית, או רדוקציה דרמטית שלה. בעיני אבות הציונות, המדינה היהודית לא הייתה רק שטייטל חמוש, אלא חברת מופת צודקת, שבה היהודים מראים כי בהופכם לעם ככל העמים הם נעשים אור לגויים, שהפוטנציאל המדיני שלהם יתבטא בכינונה של קהילה שונה בתכלית מקהילות הגויים.

היומרה הזאת נעלמה. היא נעלמה בשל הביקורת הקטלנית של הפוסטמודרניזם על הנאורות וקריסת הסוציאליזם כאלטרנטיבה אמתית לחברה הקפיטליסטית. אפשר להוסיף לזה גם את הכיבוש המתמשך, שבעטיו המוסר הצה"לי הפך למוסר השוואתי—אנחנו יותר מוסריים מאחרים וזה אמור להספיק. לא חברת מופת (אשכנזית-מתנשאת) אפוא, אבל גם לא ככל העמים. למה? כי השואה הופכת בתיאולוגיה הפוליטית הישראלית למעין פטור מוסרי. בהיותנו תמיד על סיפה, איננו חייבים לברור באמצעים. אדם טובע נאחז, כידוע, בכל קש. אחרי מה שעשיתם לנו (השואה) ומה שאתם מאיימים לעשות לנו (השואה), אל לכם לבוא אלינו בדרישות מוסריות. נעשה מה שנעשה, אנחנו מוסריים מכם. ואם היעד האולטימטיבי, בעצם היחיד, של הציונות הוא הביטחון, הבה נקדש את הביטחון. אשר לשאר, עולם כמנהגו נוהג.

דומה שזה המסר העיקרי שמערכת החינוך הישראלית מעבירה לתלמידיה. ברור, יש עוד דברים רבים שנלמדים בכיתות, אבל הם בבחינת טפל לעיקר. ובהיות זה העיקר, הופכת האורתודוקסיה היהודית בגירסתה הישראלית לתנא מסייע רב עוצמה. לרוב הרבנים הישראלים אין שום בעיה עם הכיבוש או עם אי-צדק חברתי; אין להם שום בעיה עם אי-שוויון. האמונה בעליונותו המוסרית של עם ישראל על פני הגויים, כל הגויים, היא יסוד מוסד בתפיסת עולמם. הם מאמינים כי צדיק בדינו השלח, ובהיעדר אידיאולוגיה חזקה שתתמודד אתם, פונה אליהם המערכת כדי למצוא צידוקים לתפיסת עולמה: מדינת ישראל היא מעבר לטוב ולרוע של הגויים. אשרינו מה טוב חלקנו.

האם אפשר ללמד היסטוריה אחרת, בהנחה שמה שלומדים בישראל, בבתי הספר ובתקשורת, הוא בכלל היסטוריה? אפשר כנראה. ספרים כספרו של אייל נווה מראים איך עוד אפשר. האם זה אכן יקרה? צריך לקוות.

5 replies »

  1. "השואה שוב לא נתפסה כאירוע שחל בנסיבות היסטוריות ששונו אחת ולתמיד עם הקמת המדינה היהודית … כדי לתחזק את החרדה הקיומית כהצדקה לתפיסה העצמית כקורבן מנצח… יש… להפוך אותה—בניגוד לתפיסה הרשמית הרואה בה אירוע ייחודי בהיסטוריה—לכוח קבוע בה שרק פושט ולובש צורה" –
    התעלמת מכך ששום איש מדע אינו טוען שכחות הנפש או כחות הדינמיקה החברתית שמניעה חברות, השתנו מאז השואה או אי פעם.
    תפיסה רשמית רואה בג'נוסייד תופעה שלא יכולה לחזור?! חבל שלא הצבעת על אסמכתא.

    אהבתי

  2. "לרוב הרבנים הישראלים אין שום בעיה עם … עם אי-צדק חברתי" –
    תיתי להם לרבנים שאינם משתמשים בסמכותם ההלכתית כקרדום לחפור בו להכריע במחלוקת הפוליטית בין הצד הפוליטי שדוגל באידיאולוגית הקפיטליזם ומחיב אי-שיוויון לבין הצד הפוליטי הסוציאליסטי, כי בענין מסוים זה, להבדיל מבענינים פוליטיים אחרים, אין מסורת פסיקה הלכתית שתומכת בצד פוליטי זה או אחר.

    אהבתי

  3. "לרוב הרבנים הישראלים אין שום בעיה עם הכיבוש "-
    נעלם מעיניך שגם אלה שיש להם בעיה עם הכבוש, יש להם עוד בעיה, גדולה ממנו: הפחתת סכויי ההשרדות של הדור הבא של עם ישראל לאחר שמרכזה של ארץ ישראל יהיה כדרום לבנון מס' 2.

    אהבתי

  4. "רוב הרבנים הישראלים אין שום בעיה עם … האמונה בעליונותו המוסרית של עם ישראל על פני הגויים, כל הגויים [כתבת על המוסר במציאות ולא על אידיאל מוסרי] , היא יסוד מוסד בתפיסת עולמם. הם מאמינים כי צדיק בדינו השלח"-
    הדמיון בין מה שכתבת לבין תעמולה אנטישמית מסורתית הוא מבהיל

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s