ניצחון המקרון

לכאורה בחירתו של עמנואל מקרון היא ביטוי לחוזקה של הדמוקרטיה הצרפתית. הבוחרים בצרפת התאחדו כדי למנוע את בחירתה של נציגת הימין הקיצוני מארין לה פן והביאו את מועמד הרק-לא-לה-פן לארמון האליזה. הם עושים זאת מאז בחירות 2002, עת התאחדו מאחורי ז'אק שיראק הלא-פופולארי בעליל, כדי למנוע את בחירתו לנשיאות של לה פן האב והם עשו זאת שוב, כאשר בחרו בהולנד ובמקרון כדי למנוע את בחירת לה פן הבת. כיוון שהמועמד שהם מצביעים עבורו בהמוניהם אינו המועמד שהם רוצים, אלא המועמד שהם פחות לא רוצים, לא כל כך משנה לבוחרים מי האיש שהם ממליכים עליהם—יהיה כריזמטי כמקרון או אפור ונטול כריזמה כהולנד. הבחירה באנטי-מועמד מכרסמת במערכת ההפעלה של הדמוקרטיה. לא כל כך משנה אם האנטי-מועמד הוא יריקה בפני הממסד הקיים, כמו דונלד טראמפ בארה"ב, או שהוא מחסום בפני הכוחות המאיימים עליו כמו מקרון. התוצאה הסופית היא בחירה במועמד שאינו מבטא את רצון הבוחר ואת תקוותיו, אלא את פחדיו וכעסיו. נשיאי ארה"ב וצרפת לא נבחרו בגלל התכנית המדינית שלהם. הם נבחרו בגלל מי שהם, בגלל  משהו מעורפל שהם מייצגים עבור הבוחרים—רדיקליות ימנית שתפרק את הסדר המאוס הקיים או שמרנות שמאלית שתשמור עליו על אף המיאוס. המועמדים נדרשו אמנם להציג תכניות וקווי מדיניות בפני המצלמות, אבל לא בגללם הם נבחרו–והם יודעים זאת. הם נבחרו משום שהם, או מומחי התקשורת שלהם, ידעו לגייס רגשות—זעם, תקווה, פחד, קנאה. כל היתר הוא תפאורה. הפרטים לא חשובים.

אלא שהפרטים חשובים. כדי שדמוקרטיה תתפקד, היא צריכה שיעמדו בראשה גברים או נשים שמציעים תכנית פעולה בת ביצוע וקבלות על יכולת ביצוע. דמוקרטיה מתפקדת היא עניין קר. הבחירה הדמוקרטית הטובה כרוכה ביכולתם של הבוחרים לקבל מידע אמין ולהפעיל שיקול דעת. כאשר בוחרים רק על פי הרגש, אין הבדל בין דמוקרטיה לפופוליזם. הנחת העבודה של בוני אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה שהשגשוג הכלכלי יצמיח סוג כזה של הנהגה—שהוא יצמיח מנהיגים דמויי אנגלה מרקל; לא מלהיבים אולי, אבל בקיאים במלאכתם. הם הניחו שהמפלגות הפוליטיות ישמשו כמסננת. מנהיגים בפוטנציה יצטרכו להתקדם דרכן: הם יעברו בתוכן חניכה והכשרה. הממסדים הפוליטיים, כך הניחו, ימנעו עלייתם של מועמדים חסרי ניסיון או פופוליסטים. הבחירות בארה"ב ובצרפת מעידות שהמסננת הזאת אינה מתפקדת יותר. בשני המקומות התברר שאפשר לעקוף את הממסד המפלגתי (טראמפ צפצף על המפלגה הרפובליקנית, שבשמה לכאורה רץ, ומקרון המציא לעצמו מפלגת אינסטנט משלו). בשני המקומות המועמדים מדברים ישירות אל הקהל ועוקפים בקלות את המנגנונים שנועדו לבלום אנשים כמותם.

להלכה טוב. אם הדמוקרטיה היא שלטון העם, תנו לעם לשלוט ללא שומרי סף בעלי אינטרסים. למעשה, פחות טוב, משום שהבחירה אינה מתחוללת בחלל ריק ואינה נעדרת שומרי סף. בדמוקרטיה התקשורתית, שבה אנו חיים, דעת הקהל מעוצבת על ידי אדוני התקשורת. ואל תגידו לי שהרשתות החברתיות אינן ניתנות לשליטה. אחרי תקופת הלם קצרה, למדו הספין-דוקטורים (המקומיים והרוסים) להשתמש בהן בצורה אפקטיבית. והתקשורת אינה "קול המון". היא נשלטת על ידי אינטרסים. מוגנת על ידי תפיסות של חופש דיבור, היא תובעת לכסף הגדול (אנשים היכולים למשל לייסד עיתון יומי למען מועמד) חופש גמור מהתערבות. אבל החופש הזה נועד. ברובו הוא נועד לנטרל את המערכת האחרונה שיכלה לייצר סדרי עדיפויות שאינם בשליטתם. המסר העיקרי של אדוני התקשורת הוא שהפוליטיקה "הקרה" משעממת. היא חותרת, בשם ההתקפה על "החדרים אפופי העשן" של השיטה הישנה להפוך את הדמוקרטיה לגיים-שואו. הגיבורים האמתיים אינם המנצחים בגיים שואו. הגיבורים האמתיים הם אלה ששולטים במשחק.

התפרסם בידיעות אחרונות 10.5.17