כמה עולה מחול חרבות

טראמפ הגיע. כול המכובדים התלבשו יפה והכינו מתנות. שרה נתניהו הכינה משפט קטן וקולע על התקשורת העוינת. גלעד ארדן הכין לאורח פיסת פייק-ניוז על פיגוע שלא היה, אורן חזן הכין את הטלפון לסלפי (זה היה מצחיק כמעט כמו ההסבר של חזן לאחר מעשה: "עשינו את התמונה ואני אומר לך, בשבילי, ואני חושב שגם בשבילו, זה רגע היסטורי"). בסך הכול היה מכובד. אף אחד לא ביקש מטראמפ לרקוד עם חרב למשל. כיוון שאני כותב את הדברים בשעות אחר הצהריים, ייתכן שאתבדה בשעות הקרובות, אבל סביר להניח שאין לטראמפ כוונה להניח על השולחן החגיגי יוזמה קונקרטית. הביקור נועד לבטא ידידות. מה יהיה בעתיד? קשה לדעת בשלב זה. מצד שני די ברור מה כבר קרה—לא בירושלים אלא בריאד. בריאד חתם טראמפ על הסכמי סחר בשווי של מאות מיליארדי דולרים. ג'ובס, ג'ובס, ג'ובס, הכריז. אכן. לא חשוב כרגע שעבודת ההכנה להסכמים נעשתה בימי אובמה. מי שקטף את הפירות הוא טראמפ. אין ספק שמגה-הסכמים כאלה יחזקו את הכלכלה האמריקנית ואת מי שחתם עליהם, גם אם הוא סובל מבעיות מבית. אלא שכלל ידוע הוא שאין מתנה הניתנת בחינם—ודאי לא מתנות בסדר גודל כזה. יותר משהיא רוצה לחזק את צבאה, ערב הסעודית להוטה לרצות את ארה"ב. קניות בסכומים כאלה נועדו למעצמות צבאיות. ערב הסעודית איננה ואינה צפויה להיות מעצמה צבאית. היא מוציאה כסף כדי ליצור מחויבות בצד השני. לא נורא אכפת לסעודים מה אמר טראמפ בעבר על האסלאם ועל מוסלמים. כשמישהו נותן לך מאות מיליארדי דולרים, אתה חייב לו. זה לא צריך להיות חלק מן ההסכם הכתוב. זה פשוט נובע מן הסיטואציה. אם מבקשים ממך לרקוד עם חרב, אתה רוקד. מעבר לזה, אין לך עניין להציק לנותנים עם העובדות—למשל שהכסף הסעודי הוא אחד מן הגורמים העיקריים לרדיקליזציה בעולם המוסלמי. האסלאם הוואהבי שהסעודים מייצאים לאסיה, לאפריקה ולאירופה—למדרסות, למסגדים, לאימאמים  קיצוניים, לאחוות מוסלמיות—גרם להקצנה בכל מקום שאליו הגיע, הקצנה שלא פעם הביאה להתפרצויות קשות של טרור. אין למקבל עניין לציין שרוב רובו של הטרור היום בעולם הוא סוני ולא שיעי ושהוא הרבה יותר קרוב אידיאולוגית לסעודיה מאשר לאיראן. הוא מעדיף להכריז על איראן, יריבתה הגדולה של ערב הסעודית, כגורם היחיד לאי יציבות בעולם המוסלמי ובעולם בכלל.

אין ספק שאיראן היא איום על אמריקה, בעיקר משום שתכניות ההתעצמות שלה הן במהותן אנטי-אמריקניות ואנטי ישראליות. ברור שמבחינת ארה"ב (וישראל) חשוב למנוע ממנה להרחיב את השפעתה (בין באמצעות התגרענות ובין באמצעות יצירת פרוזדורי שליטה שיעים במזרח התיכון). השאלה היא איך. אובמה סבר שאיראן היא כוח יציב ורציונלי יחסית לאלטרנטיבות הסוניות (עיראק וסוריה המפוררות, מצרים הקורסת כלכלית, וערב הסעודית המושחתת). האיום האיראני, סבר, ניתן להכלה. אובמה חשב שניתן לבצע דה-רדיקליזציה של איראן באמצעות הכנסתה למערכת הכלכלית-פוליטית המערבית. משטר הסנקציות על איראן הניב מבחינתו הסכם שביטא נסיגה איראנית מחלומות הגרעין בתמורה למשחק על פי הכללים הגלובליים שיביא לשיפור הכלכלה. שיפור הכלכלה, סבר, יביא להתמתנות. הבחירות האחרונות באיראן העידו שיש בה נכונות לפשרה.

מה מסביר את הנטישה החדה של המהלך האיראני מעבר לרצון להרוס כל דבר שאובמה בנה? חלק מן ההסבר נעוץ כנראה בכניסתה של ידידתו החדשה של טראמפ, רוסיה, לזירה המזרח תיכונית, כניסה המייתרת את השימוש בשוטר האיראני כנגד דאעש. אבל חלק אחר קשור ללא ספק בעסקה שנחתמה זה עתה בריאד. אמריקה השליכה את יהבה על מדינה מושחתת הנשלטת על ידי אליטה זעירה, מדינה שהכוחות האסלאמיים בתוכה הם מן הקיצוניים בעולם. המדינה הזאת שילמה וקיבלה בתמורה הכרה אמריקנית בה כמנהיגת העולם הסוני "המתון". האם ההימור הזה יצליח? האם הוא מסוכן פחות מן ההימור של אובמה? ימים יגידו.

התפרסם בידיעות אחרונות 23.5.17