שלום של ימנים

התשובה של נפתלי בנט ל"שלום של אמיצים" של ערפאת היא "שלום של ימנים". שניהם מפוקפקים באותה מידה. בשני המקרים המילה "שלום" היא הבעיה. ביום ראשון, ב"וועידת ישראל לשלום", הבהיר בנט מהו אותו שלום שהוא והימנים (הרוצים בו לדבריו לא פחות מהשמאלנים) מייחלים לו: שלום, הסביר שר החינוך, הוא היעדר מלחמה. זה נכון כמובן. "שלום של ימנים", הוסיף, "הוא שלום מתוך עוצמה". גם על זה אין חולק. כאשר הצד החותם על הסכם הוא נטול כוח, ההסכם הוא הסכם כניעה ולא הסכם שלום. אלא שבעולמו של בנט הצד האחר, צרכיו, רצונותיו, יכולותיו, זכויותיו, אינו קיים. אנחנו נקבע את קווי המתאר של הדו-קיום על פי צרכינו הדמוגרפיים, הביטחוניים והתרבותיים (למשל נקבע ש"ירושלים היא מעל לרציונל ומעל לשלום"). אנחנו נקבע מהם גבולות האוטונומיה של הפלסטינים וכמובן מהם גבולות המדינה וכפועל יוצא מהם גבולות "הישות" הפלסטינית. אם נהיה חזקים מספיק, הצד השני ייאלץ לקבל את התכתיב הזה. שלום, במילים אחרות, אינו מהלך של הכרה באחר וניסיון לייצר אצלו הסכמה. זהו מהלך חד צדדי המשקף רק, ואך ורק, את הצרכים שלנו.יש משהו מושך מאד בתפיסה הנרקיסיסטית הזאת של דו קיום. ההכרה בצרכיו של האחר ובזכויותיו (כאדם, כאזרח, כבעל שאיפות לאומיות) אינה טבעית לנו. אם אני יכול לקבוע בעצמי את הכללים, למה לי להתחשב בצרכים שלך? אני זוכר את הפעם הראשונה שבה חתמתי על חוזה להשכרת רכב. התחלתי לקרוא את החוזה. בערך בסעיף 7 פקעה סבלנותו של נציג חברת ההשכרה. "תן לי לחסוך לך זמן," הציע, "אנחנו תמיד צודקים ואתה תמיד טועה". הסיכום שלו היה מדויק והברירות שלי מוגבלות. חתמתי. לאורך ההיסטוריה ניסו מעצמות גדולות לנהוג כך בכוחות חלשים. הן הכתיבו תנאים. הצד החלש חתם. שלום של ימנים.

מצד שני, אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו, זה שהסידור המדובר (אני אכתיב ואתה תחתום) מלא בעיות. כשמדובר בהכתבת חוזה להשכרת רכב, זה אולי עובד (לפחות כל עוד אין לשוכר ברירות). כשמדובר ב"חיים עצמם" זה עובד הרבה פחות. אפילו אימפריות גדולות גילו להוותן שחותמים מושפלים ומרוגזים, חותמים שקיבלו בחריקת שיניים סידור של win lose, פונים לאמצעים לא-נעימים ויקרים לביטוי אי שביעות רצונם. האנגלים למשל כבשו את פלסטין שלהם, אירלנד, במאה ה11. הם הכתיבו "מתוך עוצמה" את תנאיהם (במאות השנים האחרונות, אגב, התנאים הללו היו טובים בהרבה מן התנאים שאנחנו מציעים לפלסטינים—הם כללו זכויות אזרח מלאות, כולל בחירה לפרלמנט הבריטי). כמונו, הבריטים יישבו מתנחלים בחלקי אירלנד. מעת לעת יצאו למבצעים צבאיים ש"צרבו" ללא רחמים את התודעה המקומית. אחרי 800 שנות טרור (או התנגדות מזוינת—תלוי את מי שואלים), התיישבו לשולחן המשא ומתן והגיעו להסכם, שבו גם צרכיהם של האירים נלקחו בחשבון.

האימפריה הבריטית יכלה להרשות לעצמה לעשות טעויות יקרות. הבדלי הכוח בין בריטניה לאירלנד היו גדולים כל כך שאירלנד הייתה לכל היותר מטרד. השאלה היא, אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את תפיסת השלום הימנית של בנט. כרגע נראה שכן, אבל כשמסתכלים על המספרים ועל המפות, כשמסתכלים על מערכת האינטרסים הגלובלית, הכן הזה מתערער. מדינת ישראל נהנית כרגע מיתרון צבאי ברור. קל להשתכר מזה, אבל לא כדאי לנהוג במצב של שכרות. מה שאפיין את מדינת ישראל לפני שבלעה את הקוקטייל המסוכן של כוח ומשיחיות דתית היה פרגמטיזם, ראייה מפוכחת של האפשרי והלא אפשרי. בן גוריון אכן אמר, כפי שציטט בנט, ש"לא בסמכות העם היהודי לוותר על אף חלק מהארץ". בפועל ויתר על לא מעט. חלומות לחוד ומציאות לחוד. לבנט יש חלום. אנחנו, אבוי, חיים במציאות.

התפרסם בידיעות אחרונות 14.6.17

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s