נתיבות–לא מה שחשבתם

בשבוע שעבר יצאתי עם חבורה של אנשי סגל ודוקטורנטים מביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב לסיעור מוחות על עתיד המקצוע ועל הבעיות שאנחנו ניצבים בפניהן: מהם האתגרים שבפניהם מדעי הרוח ותחום ההיסטוריה צריכים להתמודד אתם ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להתמודד עם סיכונים וסיכויים. כל זה לקראת אירוע ההשקה הרשמי של בית הספר, שייערך מחר. חשבתי שכדי לצאת מאזור הנוחות האינטלקטואלי שלנו (כל הקשיים שלנו הם אשמת אחרים), ראוי להוציא אותנו מאזור הנוחות הגיאוגרפי שלנו. החלטנו אפוא לקיים את סיעור המוחות מחוץ למרכז, מחוץ לתל אביב, בנתיבות. לא באנו כיודעי-כל המחפשים חיזוק לדעותיהם הקדומות. באנו ללמוד ולהבין. ביקשנו מעיריית נתיבות להקצות לנו מדריך מקומי, שיראה לנו את העיר ולהיפגש לשיחה עם ראש העיר, יחיאל זוהר. אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שעברנו, חוויה שהותירה על כולנו רושם עז. אני מבקש להבהיר שאינני מומחה לפריפריה הישראלית ושהרשמים של כולנו אינם פרי עבודת חקר, אלא תחושות של אורחים לרגע.

מבחינת המוניטין שלה, נתיבות היא "עיר הבאבות." נוהרים אליה המוני עולי רגל, בעיקר לקברי הבבא סאלי ור' שלום איפרגן, אביו של "הרנטגן". בבית הקברות המקומי יש גם קברי צדיקים נוספים ובעיר מתקיימות חצרות חסידים וישיבות חשובות. את הסיור התחלנו באתר הקדוש שליד בית הקברות. ראינו שם את מה שאנשי המרכז מצפים למצוא בפריפריה: פולחן "עממי", מבקרים שהגיעו למצוא מזור לתחלואיהם או סתם תיירים דתיים. זה היה מרתק. דנו באתרי פולחן בזירות גיאוגרפיות אחרות ובתפקיד החברתי שהם ממלאים: הם מאפשרים לקבוצות מודרות ליצור לעצמן זהות מתחת לרדאר של האליטה. באתרי עליה לרגל הצרכן הוא שקובע את הכללים. למודרים ניתנת אפשרות לבטא את צרכיהם התרבותיים, החברתיים והדתיים, ללא פיקוח של בעלי ההון התרבותי.

זה היה מעניין, אבל החלק המשמעותי יותר מבחינתנו התחיל אחר כך, בסיור בעיר. גילינו עיר פורחת ומשגשגת שיש בה תנופת בניה מרשימה. שכונות חדשות נבנות, ושכונות ישנות מטופחות. גילינו עיר שחושבת "מודרני". בנתיבות החליטו לא להרוס את הנחל העובר לצידה, אלא להפוך אותו לשמורת טבע בלב העיר ולבנות אגם בתוכה. גילינו עיר שקלטה בהצלחה עולים מחבר העמים ומאתיופיה מבלי לשלוח אותם לגטאות, אלא לשלב אותם במרקם העירוני. גילינו עיר שהקימה קונסרבטוריון, שבזמן הקמתו נראה כי נועד רק ל"רוסים" והיום 90 אחוז מן הבאים בשעריו שייכים לאוכלוסיות האחרות בעיר ובראשו עומד מומחה למוזיקה אנדלוסית. גילינו עיר שיש בה מרכז לתרבות יהודי אתיופיה שפותח את שעריו לכולם, שיש בה מגרשי ספורט ובריכות משותפות ומרכז לקולנוע ומרכזים מסחריים פורחים. גילינו עיר שלמרות האחוזים הגבוהים מאד של חרדים, נמנעה מגורלה של בית שמש. היא לא הפכה לעיר חרדית, אלא היא עיר שחיים בה בדו קיום חרדים וחילונים ואנשי הציונות הדתית, יוצאי צפון אפריקה ו"אשכנזים", עיר שיש בה הגירה חיובית ואין בריחה של מוחות וכישרונות למרכז.

השיחה עם ראש העיר הוותיק יחיאל זוהר הייתה מאירת עיניים ושוברת דעות קדומות. זוהר לא התלונן, לא האשים אחרים בבעיות. הוא פרש בכנות ובבהירות את הבעיות והסביר כיצד הנהגה מקומית יכולה למצוא את דרכה ולהצליח בסבך הפוליטי והביורוקרטי הישראלי: איך שלטון מקומי יכול לקחת אחריות על בניית שכונות ולבנות בצורה יעילה יותר וזולה יותר, איך נמנעים ממתנות מורעלות (מפעל לואו טק על חשבון המדינה שינציח את נחשלותה ויהפוך אותה תלויה במקור הכנסה יחיד). כל זה לא היה אמור להפתיע אותנו, אבל הפתיע. למדנו משהו גם על עצמנו: התמודדות עם אתגרים מתחילה בוויתור על דעות קדומות ובנכונות לקחת אחריות.

אני צריך שגרירים שיספרו עלינו, אמר זוהר בשיחה, שגרירים שיפריכו את הדעות הקדומות. אני שמח להיות שגריר של נתיבות.

התפרסם בידיעות אחרונות, 28.6.17