מסופר על אב מנזר בימי הביניים, שהייתה לו קופסה, קופסה שעליה שמר מכל משמר ושבה נהג בחרדת קודש. אב המנזר לא דיבר על הקופסה, אבל כל המנזר התייחס אליה בכבוד גדול, בטוח כי נחבא בה אוצר. בצוואתו הורה אב המנזר כי הקופסה תיפתח לאחר מותו רק בנוכחות הנזירים הקדושים ביותר ולאחר תפילות ממושכות. סקרנים ונרגשים, פתחו הנזירים את הקופסה. היא הייתה ריקה מלבד פתק בכתב ידו של אב המנזר. הקופסה הזאת, אמר, משולה לדת. כל עוד לא ידעתם מה יש בתוכה, וכל עוד ראיתם אותי נוהג בה ביראת כבוד, התייחסתם אליה בכבוד. עכשיו, כשפתחתם אותה, אין היא בעיניכם אלא כלי ריק ואתם תתייחסו אליה כאל כל קופסה זולה אחרת. האמונה הדתית, הסביר, חיה טוב עם מסתורין, עם דרישה לאמון ולאמונה. סלקו את המסתורין והקסם פג. שימו לב שאב המנזר שלנו לא היה ציניקן. הוא לא חשב שהאמונה היא תחבולה מניפולטיבית. הוא חשב שיש דברים חשובים שהם סמויים מן העין וכי מה שנגלה לעין (הקופסה הריקה) אינו כל הסיפור. מי שניחן באמונת אמת אינו זקוק לקופסאות. כל היתר—והם הרוב—זקוקים למסתורין. הם זקוקים לקופסה.
בהיסטוריה האנושית מילאו שתי קופסאות תפקיד מכריע. הקופסה האחת היא הדת. דת זקוקה לסודות, להיבטים הדורשים ציות ולא הבנה. הקופסה השנייה היא השלטון. השלטון, זכותם של אנשים להנהיג אחרים, הוא מסתורין. הדת והשלטון זקוקים להגנה מעין השמש. הם מוגנים בטקסים אינסופיים, בהילה של קדושה. לא פעם הדת והשלטון היו מעורבים זה בזה, כמעט תמיד שתפו פעולה. האל הוא לפני כל דבר אחר שליט העולם, מלך אבסולוטי המוקף באומרי הן ובעושי דברו. השליט הוא מעין אל עלי אדמות, כמו אבינו מלכנו; יודע סודות וחורץ גורלות. השלטון והדת משגשגים באפילה. אור השמש חושף פרכות, סתירות, כתמים וקמטים. הוא חושף את הקופסה הריקה.
חשבתי על הדברים הללו כשראיתי הסרטון שהעלה טראמפ ובו הוא נראה חובט במישהו שראשו הוחלף בשלט של CNN. זה מגוחך ומבזה. מה שמפתיע בהתנהגותו של טראמפ, היא חוסר האמון העמוק שלו במנגנוני השלטון הקלאסי, אפילו בגרסתם הדמוקרטית. אין מדובר אצל טראמפ ברצון ל"שקיפות"—זה מה שאני take it or leave it. אני אולי לא תמיד מדבר יפה, אבל תמיד אומר אמת (את האמת שלי). דמוקרטיה, חשוב לציין, מאמינה בשקיפות, אבל היא מבוססת על פשרה. שלטון אטום לחלוטין, ייצור עריצות. שלטון שקוף לחלוטין יתקשה לתפקד. שקיפות לא מעניינת את טראמפ. החשיפה של זרם התודעה שלו מבטאת זלזול בכללי ה"משחק". טראמפ אינו מחוייב למשחק הישן (מנהיגים מקבלים החלטות לא פופולאריות למען החברה). המשחק היחיד שמעניין אותו הוא נקודות רייטינג. טראמפ ודומיו חושפים את התחבולה שמאחורי השלטון. השליט לא רק שאינו חכם (בכך אין חידוש–כבר היו שליטים טיפשים בעבר); הוא גם לא מכובד. הוא מתבזה ומבזה. הוא אינו "מורם מעם". הוא העם. "העם" (מינויי טוויטר?) אוהב אותו ולעזאזל הפקידונים בוושינגטון.
כמו כל פופוליזם, מאחורי הבוז למנגנון וחשיפת ריקנותה של הקופסה, נסתרת עוד קופסה. טראמפ מציע למעריציו לסמוך עליו נגד השלטון הישן. אבל זאת לא הקופסה האחרונה. לקופסה שבפנים קוראים לפעמים "מועצות מנהלים", לפעמים היא הבעלים של קרטלים מסתוריים החבויים מאחורי אלף שמות כיסוי, לפעמים היא האלגוריתם הקדוש של גוגל. אלה נותרים סמויים מן העין, אסורים במגע, חושפים ולא נחשפים, שומרי הסף שהיו לבעלי הבית. כשהליצן בוושינגטון מתבזה הוא מקדם ייאוש מן הדמוקרטיה ובקשת סיפוקים מידיים. הייאוש הזה טוב לעסקים.
התפרסם בידיעות אחרונות 5.7.17
הבלוג של אביעד קליינברג 