בעל מו"מ: צה"ל ואזריה

צה"ל דוחה את דרישת משפחת אזריה ושפטל לקבל "הצעה ממשית". בצה"ל מכריזים ש"לא תהיה שום עסקה" ובאותה נשימה מציעים הצעה ממשית: אם אזריה יוותר על הערעור, יכנס כמו ילד טוב לכלא ויביע חרטה, הרמטכ"ל ישקול להמתיק את עונשו, או במילים אחרות, יקצר עוד יותר את העונש הכמעט-סמלי שהוטל עליו. נכון שהדברים לא נאמרים במפורש, אבל הקריצות ודחיפות המרפק ברורות. זוהי תגובה מוזרה. התגובה הראויה הייתה: אלאור אזריה נמצא אשם בשתי ערכאות. בשתי הערכאות נקבע לא רק שהחייל פעל שלא כשורה, אלא גם ששיקר בעדותו. הוא אינו שונה אפוא מכל עבריין מורשע. עליו לרצות את עונשו. ככל עבריין מורשע, הוא יכול לפנות בבקשת חנינה. לכשתגיע הבקשה היא תידון ככל בקשה אחרת. זה הכל. קשה למצוא במקרה אזריה נסיבות מקלות.

שתי הכרעות הדין קבעו שהחייל לא פעל בלהט הרגע ולא שגה בהבנת המצב בשטח. הוא עשה דין לעצמו ולאחר מכן שיקר. מדוע אם כן הצבא מנהל משא ומתן עם אזריה (כפי שכבר עשה כאשר מח"ט כפיר, גיא חזות הגיע לפגישה עם אביו של אזריה והציע לו הצעה שאפשר לסרב לה)? התשובה לשאלה הזאת מצויה בשני מישורים. המישור האחד הוא פוליטי –משפטי והשני חברתי-ערכי. צה"ל ומערכת המשפט שלו אמורים להיות מחוסנים מפני השיח הפוליטי המתקיים מחוץ לשערי המשפט. בפועל זה כמובן לא כך. קציני הצבא אינם יכולים להתעלם מן הקולות שמשמיעה האליטה הפוליטית—מחברי כנסת, דרך שרים ועד לשר הביטחון ולראש הממשלה. כל אלה מביעים בכל דרך אפשרית את דעתם כי צריך היה לזכות את החייל היורה ואם לא לזכות, לחון ולאלתר. מה עושים? דרכן של מערכות משפטיות הוא שהן מדברות גבוהה גבוהה במישור העקרוני ומתפשרות, לעתים בצורה מבישה, בתרגום ההצהרות הרמות למעשים—מכאן הפער הגדול בין חומרת ההאשמות לבין העונש. המערכת מגינה על הדימוי העצמי שלה כמחוייבת לעקרונותיה, אבל מוכנה להציע עונש המרוקן את המילים הגבוהות מתוכן. מבחינת השופטים, ההצהרה הערכית היא העיקר ואילו העונש אינו אלא עניין טכני, נספח לפסק הדין. בפועל הדברים כמובן שונים. אי אפשר שלא להיזכר בנטייתו של היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין לשפוך אש וגופרית ערכית על נחקרים ב"דוח הציבורי" בעודו מורה על סגירת החקירה. בניגוד לתחושתם של משפטנים, הציבור מסתכל גם מסתכל בשורה התחתונה. לטיעונים המפולפלים וגדושי המובאות המיופייפות הוא מתייחס פחות.

אבל הרצון לרצות את בעלי הדעה הפוליטית בפשרה משפטית (אנחנו נאמר דברים קשים ונטיל עונשים קלים) אינו כל ההסבר. מעבר לשיקול הפרגמטי הזה מצוי שיקול ערכי: עם כל התיעוב שאדם דוחה כמו שפטל מעורר, טענת הסנגוריה שאזריה אינו באמת חריג היא טענת אמת. אלאור אזריה אינו חריג. חיילים לא מעטים פעלו כמוהו ולא נענשו. כשלעצמו זה אינו יוצר חוסר-אשמה ואפילו אינו מחייב הקלה בעונש. "מחסלי" הערבים, שקדמו לאזריה פעלו מתחת לרדאר (שהרי החוק אסר לכאורה על מעשיהם, על אף שהעלים מהם עין). מערכת המבקשת לעמוד מחדש על ערכיה המוצהרים, אינה יכולה להפוך את עצימת העיניים שלה בעבר לעיקרון. ייתכן למשל שרבים לקו בשחיתות גם בעבר, אבל אין הדבר מעניק פטור מעונש למושחתים חדשים. למה הם יצאו בזול ואנחנו לא? כי המשחק נגמר, כי החלטנו לקחת ברצינות את העקרונות שלנו, כי שחיתות או ירי במנוטרלים מעולם לא היו מוצדקים, גם כאשר העלמנו מהם עין.

אני חושב שהרמטכ"ל איזנקוט מנסה לבצע תיקון מסלול, להפסיק לעצום עיניים. הבעיה היא שהפער בין העיקרון ("טוהר הנשק") לבין הדעה הרווחת, גם בצבא, שהריגת ערבים, בכל נסיבות, היא לכל היותר תקלה ואינה ראויה ליותר מעונש סמלי, הוא עצום. כשרוצים לעשות תיקון מסלול לא מתפשרים. הצבא מעדיף להתפשר.

התפרסם בידיעות אחרונות 2.8.17