על נאמנות לביבי, על קידוש האמצעים ועל בננות

המונח "דרמה חברתית" הוטבע על ידי האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר כדי לתאר את השלבים במשברים חברתיים: בתחילה נוצר" קרע"—משהו שמנוגד לנורמות המקובלות עד אז מעורר מחלוקת בחברה. אם הקרע הזה הוא משמעותי, נוצרות בחברה סיעות המתווכחות לא רק על העניין הספציפי, אלא גם על ערכי היסוד של החברה. החברה נקלעת ל"משבר". אם הצדדים מצליחים להגיע לפשרה, שתאפשר להם למקם את המעשה או המעשים בתוך מערכת ערכים מוסכמת פחות או יותר, תסתיים הדרמה ב"איחוי". אם אינם מצליחים להגיע להסכמה, הלכידות החברתית מתפוררת ונוצר "פילוג".

אין ספק שאנחנו מצויים בעיצומו של השלב השני בדרמה החברתית, "המשבר". את "הקרע" יצרה התנהגותו של נתניהו, החורגת מן הנורמות המקובלות. מהן הנורמות המקובלות? ובכן, לא רק שאיש ציבור לא אמור לקחת כספי ציבור לכיסו או לקבל שוחד שישפיע על החלטותיו, אלא גם שלמנהיגים יש אחריות ציבורית על הסובב אותם. שימו לב שהעניין השני מעורפל מן הראשון. נניח שנתניהו לא לקח כסף לכיסו, אבל כל מי שסובב אותו מושחת: החל מיועציו וכלה ברעייתו. מבחינה משפטית לא חלה עליו אחריות, שהרי לא הוכח מעבר לספק סביר שעבר עבירה. אבל בעולם שלפני הקרע האחרון הייתה אחריותו הציבורית ברורה. ראש ממשלה המוקף מושחתים, עומד בראש ממשל מושחת, וממשלים מושחתים צריך להחליף, בין משום שהצחנה דבקה במנהיג "מיניסטריאלית", אפילו קשה להוכיחה בבית דין) ובין משום שאם אינו יודע דבר על מה שקורה סביבו, ספק אם הוא ראוי להנהיג. הוא הדבר לגבי התנהגותו האישית. החוק אינו אוסר על אדם פרטי לנהוג בחזירות. מותר למשל להטריד את המלצר באינסוף בקשות ולא להשאיר אגורה כטיפ. אבל בימים שלפני הקרע, הייתה התנהגות כזאת  (נהנתנות מופרזת של מנהיג פוליטי; עצימת עין אל מול ההתנהלות שבביתך) נחשבת פסולה ומגונה. "משבר" נתניהו נוצר משום שאין יותר קונסנזוס בחברה הישראלית על הדרכים לאחות את הקרע (להעניש, תובעת סיעה אחת; להכריז על ההתנהגות כנורמטיבית, תובעת האחרת).

בשלב "המשבר" הדיון חורג כאמור מן השאלה האם נתניהו נושא באחריות פלילית. השאלה הזאת תוכרע, כך או אחרת, בבית הדין. השאלה העומדת על הפרק היא מהן הנורמות השלטוניות הראויות בעינינו. הבעיה היא שגם השאלה הזאת איננה באמת במרכז הדיון בישראל. בעצם השאלה היא המשך שלטון הימין. היא מנוסחת באמצעות הקביעה ששלטון ניתן להחליף רק בקלפי ובאופן חד יותר היא ההנחה שבהיות נתניהו הערובה העיקרית לשלטון הימין, כל מעשיו אמורים ליהנות מחסינות בפועל. זוהי הנחה צינית, משום שהיא אינה ניתנת לניסוח כחוק כללי והיא תפורה למידותיו של נתניהו. לנתניהו מותר להיות מושחת או לעצום עין; מותר לו לשקר או להסית. המבט מופנה רק אל הקו התחתון: אם התייחסות ערכית למעשיו (אולמרטיזציה) עלולה להביא לסוף שלטון הימין, יש לוותר על הערכים, שכן המטרה (המשך שלטון הימין, ולא פחות מזה השארת "השמאל" השנוא באופוזיציה) מקדשת את האמצעים.

לתפיסה מן הסוג הזה יש מחיר כבד. עצה מקובלת למכונני מערכות שלטוניות, היא לשקול באם יהיו מוכנים שהסמכויות שהם נותנים בנדיבות לאנשי שלומם תינתנה ליריביהם הקשים ביותר, שהרי לא לעולם חוסן. ולענייננו, האם הקארט בלאנש שאתם מוכנים לתת לנתניהו לא ינחת במוקדם או במאוחר בצד האחר? האם נתניהו ראוי להפוך לאמת המידה המקודשת שעל פיה תתנהל הדמוקרטיה הישראלית? האם אנחנו רוצים שלכל מנהיגינו מעתה, מימין ומשמאל, יהיה האישור לנהוג כמו נתניהו? אני חושש שבעיני רבים התשובה חיובית, בעיקר משום שאין להם הרצון והיכולת לחשוב על היום שאחרי.

אבל היום שאחרי יגיע ובו נמצא את עצמנו, מאוחים או מפולגים, עם תפיסה שלטונית של רפובליקת בננות.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.8.17