התמיכה בליכוד כטעות אופטית

בתודעה הציבורית-תקשורתית התקבע הדימוי של תמיכה גורפת בממשלת הליכוד. דוברי המפלגה מרבים לנפנף במספר המאגי של 30 מנדטים שלמים שיש לליכוד—אלה מעידים לכאורה על כך ש"העם עם הליכוד", וליתר דיוק עם ביבי. יש משהו מוזר באריתמטיקה הפוליטית הזאת. הליכוד בראשות נתניהו, חשוב להזכיר, זכה בבחירות האחרונות ברבע (!) מן המנדטים בכנסת והקים במאמץ גדול ממשלה, שעד להצטרפות ליברמן לקואליציה בתמורה לתיק הביטחון, מנתה 61 חברי כנסת, עשרה מתוכם (אנשי "כולנו") היו מוכנים, בתזוזה לא גדולה של הגושים להצטרף לממשלה בראשות הרצוג. זה כמובן לא מוריד כהוא זה מן הלגיטימיות של ממשלת נתניהו. ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, שבה גם קואליציה של 61 מנדטים (או אפילו גוש חוסם) די בה כדי לשלוט, אבל מכאן ועד הטענה לייצוגו הנאמן של "קול ההמון", שהוא קול שדי כידוע, ארוכה הדרך.

כדי לתת פרופורציות, כדאי להסתכל על מנהיג הנהנה באמת מתמיכה גורפת: עמנואל מקרון נבחר לנשיאות צרפת ברוב של 66% ומפלגתו זכתה ברוב מוחלט באסיפה הלאומית הצרפתית—308 מתוך 577 מושבים. יחד עם 42 המושבים של מפלגת המרכז, יש לקואליציה של מקרון רוב של כ60%. במונחים ישראליים, הייתה מפלגתו של מקרון זוכה ב62 מנדטים והוא היה נהנה מקואליציה של 72 חברים. גם בישראל היו לא מעט כנסות שבהן הייתה למפלגת השלטון יומרה מבוססת בהרבה לתמיכה גורפת של הציבור. בבחירות לכנסת השביעית, שהתקיימו ב1969, זכה המערך בראשות גולדה מאיר ב56 מנדטים. אם נוסיף לכך את שתי מפלגות הלוויין הערביות של מפא"י, "קדמה ופיתוח" ו"שיתוף ואחווה", זכה המערך ב60 מנדטים. בכנסת השמינית, שהבחירות לה נערכו בסוף 1973, אחרי מלחמת יום הכיפורים, זכה המערך בראשות גולדה מאיר ב51 מנדטים (54 בתוספת מפלגות הלוויין הערביות). אפילו פרס הלא-פופולארי, הלא-קוסם, ה"לוזר", יכול היה לטעון לתמיכה ציבורית רחבה משל "הקוסם", שהרי בבחירות לכנסת העשירית, זכתה המפלגה בראשותו ל47 מנדטים.

30מנדטים, במילים אחרות, הם לא אמירת הן נחרצת לדרכו של הליכוד ולעומד בראשו. הכנסת בישראל מפוצלת. אין בה אף כוח שנהנה מתמיכה גורפת. יתרה מזאת, אפילו בבחירות האחרונות, שבהן זכה נתניהו להישג אישי מרשים, לא השתנה משמעותית היחס בין הגושים בכנסת. קולות הבוחרים עברו בעיקר בתוך הגושים (מליברמן ובנט לנתניהו; מלפיד להרצוג). בניגוד לדימוי הרווח של תמיכה מוחלטת של הציבור בליכוד ובנתניהו, הציבור הישראלי מפולג ואינו מביע אמון מלא באף מפלגה. כל מה שצריך, כדי שיתחולל מהפך שלטוני, הוא תנועה של מספר לא גדול של מנדטים מגוש אחד לגוש האחר, או אם להיות ריאלי יותר, זליגה של מספר מנדטים מן הליכוד (שנהנה בבחירות האחרונות מהצבעה אסטרטגית של מצביעי הבית היהודי, שנהרו באוטובוסים אל הלכוד) לאחת ממפלגות המרכז—מפלגה שלא תפסול הקמת קואליציה של המרכז שמאל.

ומה עם הסקרים, תשאלו, הסקרים המנבאים ניצחון לימין ולליכוד למרות הכול ועל אף הכול? שאלה טובה. הסקרים בישראל (ובעולם) ניבאו—וזאת רשימה חלקית–ניצחון לעבודה לפני המהפך של 77; הם נבאו ניצחון לפרס אחרי רצח רבין; הם ניבאו ניצחון להרצוג בבחירות האחרונות (או לפחות ירידה של ממש בכוחו של הליכוד); הם ניבאו כישלון לגבאי בבחירות האחרונות בעבודה. הם ניבאו תבוסה לדונלד טראמפ וניצחון לתרזה מיי. הסקרים, במילים אחרות, הם דרך בעייתית ביותר לחיזוי. לא אתעכב כאן על הכשלים המובנים במערכת החיזוי המבוססת על סקרים. די אם אומר שהסקרים כושלים שוב ושוב במבחן התוצאה. האמון בהם מזכיר את האמון באסטרולוגיה בתקופות קדומות: זה לא ממש עבד, אבל לא היה משהו טוב יותר.

שינוי פוליטי בישראל אפשרי. צריך לעבוד ולא להאמין באסטרולוגיה פוליטית.

התפרסם בידיעות אחרונות 16.8.17

3 replies »

  1. נכון מאוד. אין ספק שהשינוי אפשרי. ואני מאמינה שהוא יתרחש. השאלה היא רק מתי.
    כידוע, הפוליטיקה בימינו היא במידה רבה פוליטיקה של אנשים, של מנהיגים, והשאלה היא האם השחקנים החדשים (גבאי, לוין ואחרים?…) והמתחדשים (ברק, לפיד…) יספיקו כדי להביא אותו במהרה בימינו? נקווה שכן.

    ותיקונצ'יק: "במונחים ישראליים, הייתה מפלגתו של מקרון זוכה ב-64 מנדטים…". לא קריטי, אבל יותר. (;

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s