הפסל במומו

התנועה להסרת פסליהם של גיבורי הדרום מן המרחב הציבורי בארה"ב מעלה שאלות סבוכות. האם אין זה ניסיון של דור מסוים, בעל דעות מסוימות, למחוק חלקים מן ההיסטוריה, או לפחות למחוק חלקים ממה שדורות קודמים ראו כביטוי ראוי לתודעה ההיסטורית שלהם? ואם מתחילים במהלך כזה, איפה עוצרים? רק מעטים מגיבורי העבר עומדים באמות המידה המוסריות של כל הדורות שאחריהם. כמעט כל השליטים האירופים היו, במונחי זמננו, פושעים ועוברי עבירה. לא זו בלבד שמנעו חירויות מנתיניהם, הם גם שפכו דם נקיים והפלו לרעה, במודע ובמכוון, נשים ומיעוטים. לואי ה14 היה שליט אבסולוטי שיצא למלחמות וביטל את "האדיקט מננט" שפרסם המלך אנרי הרביעי (צו מלכותי שהכריז על סובלנות דתית כלפי הפרוטסטנטים הצרפתיים). נפוליאון היה מחרחר מלחמה שדם המונים על ידיו, ומחדש העבדות בקריבים הצרפתים, אוליבר קרומוול היה אחראי על מעשי טבח נוראיים ועל נישול קתולים בקנה מידה אדיר באירלנד. קיסרים רומיים "נאורים" במונחי הדורות הקודמים היו אחראים למעשי טבח בלתי נתפסים במונחי זמננו (אולי "הנאור" שבהם, אדריאנוס, היה אחראי על פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית אחרי מרד בר כוכבא ביהודה). וטראמפ צודק–לוושינגטון ולג'פרסון, אנשים המזוהים בארה"ב ובעולם עם זכויות אדם ועם חרויות, היו עבדים. לג'פרסון הייתה פילגש/שפחה, סאלי המינגס, שאותה לא שיחרר, גם בצוואתו. קדושים רבים היו אנטישמים (ג'ובני מקפיסטרנו נודע בכינוי "שבט היהודים"), תומכים נלהבים במסעי צלב וברצח מינים וכופרים. דוסטוייבסקי וולטר היו אנטישמים, רוסו האמין בנחיתותן של נשים, התעשיין הנרי פורד סייע בהפצת הפרוטוקולים של זקני ציון והטייס האמריקני צ'ארלז לינדברג היה גזען ותומך בנאצים. בעצם, אם נבדוק בציציותיהם של רבים מגיבורי העבר, נתקשה למצוא ביניהם צדיקים במונחי זמננו.

מהי המסקנה הנובעת מן האמור לעיל? אם אי אפשר לספק "תעודת יושר" לרוב גיבורי העבר, האם מוטב להותיר במרחב הציבורי את כל מי שדורות קודמים הניחו בו–בשם "ההיסטוריה"? לפני שאתם משיבים בחיוב, שאלו את עצמכם האם הייתם מוכנים שפסליהם של היטלר, סטאלין ולנין יישארו בכיכרות, משום שלא נכון למחוק חלקים מן ההיסטוריה. אני מניח שרובכם תענו בשלילה. לא יעלה על הדעת שמפלצות כמו הפירר ושמש העמים יישארו בכיכרות. חשוב להבהיר שהדיון איננו על כתיבה מחדש של ההיסטוריה (היטלר הוא חלק חשוב בהיסטוריה הגרמנית, כשם שסטאלין הוא חלק חשוב בהיסטוריה הרוסית). תומכי סילוק האנדרטאות אינם מציעים למחות את שמם ואת זכרם של אנשי העבר שסר חינם, כפי שנעשה בהיסטוריוגרפיה הסובייטית. הם מבקשים לעצב מחדש את רשות הרבים, משום שהאנדרטאות אינן פשוט שרידים היסטוריים; הן ביטוי של כבוד והוקרה לדמויות מופת.

איפה עובר הגבול בין עיצוב מחדש אנכרוניסטי של רשות הרבים בכל דור ודור לבין ביטוי לגיטימי של הפניית עורף לערכים שנעשו מאוסים בעינינו? אני מניח שהתשובה תלויה בשאלה עד כמה חיה הפגיעה שפגעו גיבורי העבר בערכינו. באירופה רק מעטים רואים בלואי ה14 או בקרומוול דמויות מופת. גם מעריציהם אינם מקדשים את כל מעשיהם. בעיני הרוב העצום של אנשי אירופה בימינו, ערכיהם הבעייתיים שלהם הם משהו שאבד עליו הכלח ואיש (או כמעט איש) אינו מבקש עוד לחקותם. בארה"ב ערכי הגזענות שמייצגים מנהיגי הדרום לא מתו. בארה"ב, מדינה דמוקרטית וליברלית בעיני עצמה, בוטלו חוקי הגזע רק לפני עשורים מעטים, ורבים, רבים מאד, מצרים על כך. רבים להבהיל רואים בשוויון משהו שנכפה עליהם על ידי אליטה "שמאלנית", הם מכחישים את זוועות משטר העבדות האמריקני ורואים במנהיגי הקונפדרציה (כמו במידה מסוימת בדונלד טראמפ) סמל חי להתנגדות לשוויון הכפוי. במצב כזה, יש הצדקה לסילוק סמלי השנאה מן המרחב הציבורי.

 התפרסם בידיעות אחרונות 23.8.17