הולך על מי-השחיתות בלי להירטב

במפגש בין שני חסידים התעורר ויכוח רבו של מי גדול יותר. אמר האחד: הרבי שלי כל כך צדיק, שכאשר הוא נוסע בעגלה ומתחיל גשם, גשם מלפניו וגשם מאחוריו ורבנו הקדוש נוסע יבש לחלוטין. זה כלום, השיב עמיתו. אם הרבי שלנו נוסע בערב שבת ולפתע נכנסת שבת, שבת לפניו, שבת מאחוריו ורבנו הקדוש נוסע לגמרי בחול. ולמה נזכרתי בסיפור היפה הזה? כי מה שהתחיל כטיפות (קבלות פה ושם, אמירות פה ושם, קשרים מפוקפקים פה ושם) נעשה בהדרגה מבול של ממש. המון עצום ורב של ידידי נתניהו, חברי נתניהו, יועצי נתניהו ועוזרי נתניהו התברר כחשוד בפלילים, כנגוע בשחיתות, ככשר בקושי אבל מסריח מאד. ועד לביתו של רבנו הקדוש הגיעה הרעה, לרבנית שרה שתחייה. לעת עתה לא את הכול רואים בבירור—אם כי התמונה הולכת ומתבהרת—אבל הסירחון—שומו שמים. לחלק מן הדברים יש הסבר ולחלק הסבר מן ההפטרה; אחרים קשים להסבר כספחת. אבל ראו זה פלא: רבנו הקדוש נתניהו, שחיתות לפניו, שחיתות מאחוריו, שחיתות מימין ושחיתות משמאל והוא—זך מבדולח. ידיו מלאות שרצים והוא רוחץ בניקיון כפיו. לא ייאמן. ואכן קשה להאמין במה שמאמינים בו חסידיו השוטים של הרב. מסביב סופת רפש וסחי. המאווררים, שהצואה פגעה בהם, מדיפים, מפזרים, צחנה, ובו, מקבל ההחלטות, האיש אשר עינו פקוחה על כל הנעשה בעיירתנו, שאין דבר נסתר ממנו, לא דבק רבב? קל יותר להאמין בכוחו של צדיק לנסוע בחול בשבת. קשה אבל אפשרי כמובן. עובדה.

הניסיון מעיד שהמאמינים האדוקים יעמדו בכל אתגר ערכי ולוגי שיציב בפניהם המנהיג. ייעשה מה שייעשה, הם יעדיפו להאמין שימין הוא שמאל ושמאל הוא ימין, שלבן הוא שחור ושלילה הוא יום, ובלבד שלא יצטרכו לוותר על אלילם. בעיקר יאמינו שהשכל הישר הוא קונספירציה של שונאי המנהיג, שנתוני החושים מטעים איכשהן (הרבי נוסע בשבת? לא ייתכן; הוא נוסע בחול באמצע השבת). מושא הערצתו של נתניהו, האדמו"ר טראמפ ביטא את זה כדרכו במשל נאה—גם אם יירה במישהו בשדרה החמישית, לעין כל, אמר, תומכיו לא יסורו ולא ימושו ממנו. עד כדי כך.

ובעצם למה? הרי חלק מאומרי ההן של נתניהו, כמו רבים מחסידי הצדיקים החסידיים, הם אנשים נבונים ופקחים, אנשים שיודעים לבדוק היטב את חשבונותיהם. לא על נקלה תוליכם שולל. מעטים בעולם הם הפתאים המאמינים לכל דבר. גם פתאים בוחרים במה להאמין, קל וחומר מי שאינם פתאים. הרי לו היה ראש הממשלה ממחנה אחר—לו קראו לו למשל אולמרט—היו זועקים חמס ומסרבים לקבל גם אחד מן התירוצים הדחוקים שמשמיעים נתניהו ומקהלת המעודדים שלו. לו למשל היה אולמרט טוען כי השחיתות שמקיפה אותו (והייתה שחיתות גדולה מסביבו של אולמרט, כזכור) אינה אינדיקציה לאווירת חטוף מכל הבא ליד, היו מגחכים. ומדוע אפוא הם מעדיפים עכשיו להאמין כי חוקי הטבע הפסיקו לפעול מאשר להודות שמה שהולך כמו ברווז, נראה כמו ברווז ונשמע כמו ברווז הוא ברווז? אולי משום שהפכו את נתניהו לחלק מזהותם. הם מגדירים את עצמם כחסידי נתניהו. יותר משהם חשים להגן עליו הם חשים להגן על עצמם. ובעצם כלל לא ברור שהם אוהבים אותו כל כך. מבחינות רבות הוא רחוק מטעמם: עשיר ויהיר ומתנשא, זחוח וקמצן—אלה לא תכונות טיפוסיות למנהיג פופוליסטי. המעלה העיקרית של נתניהו, מעבר לעובדה שהוא בעל השררה (מעמד המעורר אוטומטית נאמנות) היא עצם העובדה שהוא מרגיז את יריביהם השנואים. וככל שירבה להרגיז, תתחזק תמיכת הגרעין הקשה של חסידיו. אלא שבשלב מסוים גשם הזלעפות מניס אפילו את השוטה שבחסידים הביתה. אנחנו מתקרבים לשלב הזה.

התפרסם בידיעות אחרונות 6.9.17