אני יודע שמה שתובע את תשומת ליבנו כרגע הוא הסופה הגדולה בחצי הכדור המערבי. תופעות כמו אירמה מציגות בפנינו את הכוחות הגדולים של הטבע, כוחות המתפרצים. לרגע הכול משתנה: נוהל חירום מוכרז. אחר כך בום. וברגע הבא—הכול שב למסלולו. ההתפרצויות המטלטלות אינן משנות את אורחות חיינו. אנחנו מלקקים את הפצעים, קוברים את המתים, ממלאים את מחסני החירום וחוזרים לשגרה. הכוחות שמעצבים את חיינו באמת הם הכוחות הצפויים—כל הדברים שהם חלק משגרת חיינו. גע בשגרה הזאת ותראה תרבות משתנה. קחו למשל את התרבות הבריטית והוסיפו לה 17 מעלות. נו? בדיוק.
את המאמר הזה אני כותב בקיימברידג', שבה ביליתי תקופה בעבודה על מחקר חדש. הניחו לאיכות הספריות. כשאתה יוצא מן הספרייה, קריר. מעת לעת יורד גשם דק. בעצם קריר באנגליה לא מעט חודשים במהלך השנה. וירוק. ורטוב. נחלים קטנים ונהרות זורמים בכל אשר תפנה. אני תוהה אם הנימוס הבריטי אינו חב חלק נכבד מכוחו למזג האוויר. אנשים מזיעים נעשים קצרי רוח. באקלים הקריר, אבל הלא קפוא של אנגליה שום דבר לא בוער—לא האספלט ולא הרוחות. הבריטים מסתדרים כמעט מאליהם בתור. בריטי בודד מרגיש שחסר לו משהו. הוא יחפש עוד שניים שלושה בריטים ויתמקם מאחוריהם, שופע התנצלויות מוזרות על איזו טרחה מסתורית שעצם קיומו גורם לאחרים. משעה שיהיה להם "קיו" מסודר, תנוח דעתם. הם יוכלו לבלות כך שעות, אולי ימים, שהרי התור לא צריך להוביל לשום מקום. אדרבא, ההגעה היא בהכרח אכזבה, כי היא תנתק את הבריטי מצורת התקשורת היחידה הטבעית בעיניו—מבט במדרכה, שאחריו מבט חטוף בגבו של מי שלפניו בתור. אם תסדר להם תור טוב, הבריטים יוכלו לנוע ממקום למקום ביעילות מופתית ואפילו להקים אימפריה, אם אף אחד לא צריך אותה ברגע הזה. וזה לא הכול כמובן. מזג האוויר הבריטי הוא ללא ספק הסיבה העיקרית לקומון סנס הבריטי. השכל הישר של האנגלים הוא מעין תור אינטלקטואלי. לא מתפרצים מהצדדים, לא אומרים "אני רק שאלה", הולכים ישר, שהרי הקו הישר הוא הקו הקצר ביותר בין שני בריטים—מלבד, זאת אומרת, בין שני בריטים שמבטיהם מצטלבים בטעות. הקו הקצר ביותר ביניהם הוא כנראה קו מרוסק. ואם יש לנו קרירות ותור הגון ודשא ירקרק, ושכל ישר, צומח לו כמעט בהיסח הדעת חוש הומור. בעל חוש ההומור הבריטי אינו שואף לגרום לשומע להתפקע מצחוק. מה יועיל לגרום לבריטים להתפקע? זה עלול להיות לא נעים ואין דבר שהבריטי חושש ממנו יותר מאי נעימות. במחשבה שנייה לבריטי לא נעים גם אם לא גרם לעמיתו להתפקע. ההומור שלו הוא מעין מאמץ מתמיד להימנע מאי נעימות. עד להתנצלות הבאה, שתבוא במוקדם או במאוחר, מוטב לחוש ולתת לאחרים לחוש שכל זה (המצב, החיים, הגרזן התקוע בראשו, דב הגריזלי הדולק בעקבותיו) לא כל כך רציני. חה חה (שלושה חה זה וולגרי כמובן; מה אנחנו פראי אדם? כולם להירגע, בבקשה). משעשע מאד. אה כן, על מה דיברנו? ראיתם אולי איזה תור טוב בסביבה?
אתם יכולים לראות בכל מה שכתבתי עד עכשיו מעין הקדמה עגומה ומדוכדכת לבשורה שאני חוזר הביתה מחר. אני אוהב את ארצי ואת ביתי. אני חוזר לגל החום הצפוי. אני מרגיש כבר עכשיו זיעה חמה מכסה את כל גופי. תשכחו מנימוס ומשכל ישר ושלא תעזו לתקוע אותי יותר מדקה בתור. אדוני, אני הייתי פה קודם. רוצים נימוס? תורידו 17 מעלות ואז נדבר. זה לא מצחיק.
התפרסם בידיעות אחרונות 13.9.17
הבלוג של אביעד קליינברג 
גם הבריטים המנומסים בעלי החיוך הקטן מתחת לשפם והאצבע המזדקרת בלוגמם כוס תה ידעו להיות פחות מנומסים כשרצחו מלך,ערפו ראשים
ורדפו אחרי דיאנה (הרחיקו עד פריס).
גם כאן הם היו פחות מנומסים אולי בגלל מעלות החום …
על מעלותיו של מזג האויר אין עורערין למרות שגם הם נוהרים בהמוניהם לספרד איטליה ו..גם לישראל.
ברוך שובך.
אהבתיאהבתי
קנאתי רבה במזג האויר הלונדוני (שנים שאני מקנא….).
מדוע רק 17 מעלות?
חששת מעוד מעלה אחת – חי מעלות?
וכעת ברצינות לעניננו – ללא ספק שמזג האויר משפיע על "נפש העם",
במדינות גשומות ורטובות כגון אנגליה גשום ורטוב אז "ביתי הוא מבצרי"., או לפחות כך היה עד לא מזמן,
ובמדינות חמות וצחיחות – החיים מתנהלים מעט יותר במרחב הציבורי, החיצוני, או שוב כך היה עד לא מזמן (הטכנולוגיה משנה את התנהלות בני האדם והאינטראקציה בינהם).
על כל פנים הייתי מודה לבורא עולם לו היה מפחית לנו מעט את "עונש" הטמפרטורה.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שממרום נסיונך ועושר ידיעותך, אתה יודע, שהטמפרטורה אינה הגורם היחיד להתנהגות מאופקת ומנומסת. והיה זה פוסט הומוריסטי קליל, שחלקת איתנו הקוראים. האנגלים יודעים להיות מצחיקים עד דמעות מאופקות וגם להיות מנוולים לא קטנים. אי אפשר לבנות אמפרייה (במאות הקודמות) ללא קצת נבזות. אמנם ישנם עמים שיודעים לעשות את זה יותר טוב, ראה הבלגים באפריקה, הספרדים באמריקה ושאר מטורפים בעולם. לעומתם הבריטים, נשמות טובות. אני מניחה שכאשר טיילת לך במדשאות קמבריג' לא פגשת אפילו חוליגן כדור-רגל אחד. ואם לא ביקרת בקמדן אז לא ראית את האוכלוסייה היותר נמוכה וחלשה. בקמבריג' עדין מסתובבים הטיפוסים של הסדרות האנגליות המשובחות וזה ממש מרחיב את הלב, הדעת והתקווה, שאולי ידבק בנו משהו מהטוב הזה. היינו מייחלים לפגוש, קרירות, דשא וצמחייה ירוקה, גשם דק ואנשים מנומסים ודי לנו בזה.
אהבתיאהבתי
מקסים. וכיף להיות אורח זמני בכל מזג אויר ובכל תרבות, ולחוות את העולם בצורות אחרות (אני נזכרת בפעם הראשונה שירד עלי גשם מונסון. בהודו. זה היה כל-כך מפתיע ומפעים, שפתאום יורד גשם כבד אך נעים, באמצע יום שמשי וחמים, שבכיתי מהתרגשות ומאושר. חוויה בלתי נשכחת.)
אבל לחיות חיים שלמים בקור, בגשם ותחת שמיים אפורים?… לי זה נשמע כמו החמצה של החיים. אסון לנפש ולשמחת החיים. ואם יש עסק טוב אחד שעשינו, כשנתקענו דווקא פה על חלקת הארץ הקטנה הזאת, העקובה מדם – זה עם מזג האויר. מי אמר שאין לנו מזל?!… קצרה היריעה מלתאר את נפלאות מזג האויר הישראלי, שיש בו הכל, לכל דורש.
ולמי שלא יכול לסבול חום – יש גם איזורים יותר קרירים, בצפון ובהרים; ולמי שלא יכול לסבול לחות – יש גם איזורים יבשים; ולמי שאוהב את מישור החוף, כמוני, יש גם מזגן; והעיקר: תמיד יש לנו שמש. גם בחורף, תמיד יש קרן שמש. זה לא מובן מאליו בכלל (לא פלא שבעבר עבדו אותה כאל…).
נימוס זה דבר נהדר, אבל אני חושבת (ונדמה לי שגם אתה) שמוטב לנו חום. חום "אקלימי" וחום אנושי. "ים תיכוני".
ואנשים שמסתכלים אחד לשני בעיניים. ולא בטעות. ולא מתנצלים על זה. כי זה נעים ונורמלי.
ואיזה כיף זה ש"מותר לנו" גם לחייך ולדבר עם אנשים שאנחנו לא מכירים?… כיף שאנחנו אנשים חופשיים.
נימוסים זה יופי. יחי החום והחופש!
אהבתיאהבתי