מנפלאות העגלה המלאה

בימים אלה מופצת ברשתות עצומה של הפורום החילוני נגד תכנית "תרבות יהודית ישראלית" של משרד החינוך. מכתב הפנייה הנלווה לעצומה, והחתום על ידי עורך דינו של הפורום, י. נהוראי, עוסק ביחס המתקיים בתכנית החדשה בין טקסטים דתיים-אמוניים לטקסטים "של התרבות העברית" סתם ובעיקר בנטייה של התכנית להמעיט בערך החילוניות. החילוניות אינה מוצגת כבחירה ערכית, אלא כהיעדר גרידא. היעדר אמונה, לתפיסת מחברי התכנית, אינו ערך, אלא בחירה של נוחות או אפילו אדישות ערכית. התרבות האמתית—זאת שאפשרה לכאורה את הישרדות העם היהודי לאורך ההיסטוריה–היא התרבות היהודית-דתית ואילו התרבות החילונית היא "האח הקטן", כלשון נהוראי. גם מי שאינו מאמין בבורא עולם (שקיומו בתכנית אינו מוטל בספק) מצופה לקבל כעובדה את הטענה, כי ללא המערכת הדתית-אמונית היו היהודים נעלמים במרחב הלא-יהודי. המסקנה הנובעת מזה היא שגם מי שאינו "מאמין" צריך לקבל חלקים מן המורשת הדתית היהודית, משום שללא אלה זהותו הלאומית מתפוגגת.  מבלי להיכנס לדיון על פריט כזה או אחר או על ניסוח כזה או אחר, ראוי להתייחס לכמה עניינים העולים שוב ושוב בוויכוח בין מאמינים לחילונים.

ראשית, יש לציין כי החילוניות היא אכן לא אמונה אחרת. יש חילונים מסוגים שונים: חלקם אתאיסטים, חלקם אגנוסטים, חלקם אפילו מסורתיים. מה שמייחד את כולם אינו יחסם לקיומו או לאי קיומו של כוח עליון בקוסמוס, אלא הסירוב לקבל את יומרתם של הפרשנים הדתיים (הממסד הרבני לסוגיו השונים) לקבוע לכל היתר במה נכון להאמין ואיך נכון להתנהג בשם אותו כוח עליון מסתורי ובשם המסורת, שהם מציגים את עצמם כיורשיה הלגיטימיים היחידים. חשוב לזכור שיש פער עצום בין האמונה בקיומו של כוח עליון לבין האמונה שאותו כוח עליון (או ליתר דיוק פרשניו) אסר על נשים לשיר בפומבי או לאכול פירות ים. כאשר מלמדים תלמידים חילונים, מותר בהחלט ללמד אותם גם טקסטים אמוניים. הטקסטים הללו הם חלק ממורשתם לא פחות משהם חלק ממורשת אחיהם המאמינים. אבל בתכניות הלימודים שלהם צריך חלק נכבד ממערכת הלימוד לכלול הערות ביקורתיות על היומרה של הדת להיות מובנת מאליה. כאשר לומדים—וצריך ללמוד—במה אנשים מאמינים, יש ללמוד במקביל ובכובד ראש מהן הסיבות לכך שאנשים אינם מאמינים לטענות הדתיות. במילים אחרות, במערכת החינוך החילונית צריך ללמוד מהם הטיעונים לאי האמונה. מהן ההפרכות הלוגיות לטענת קיום האל? מבט קצר בכתבי הפילוסופים יעיד כי הן רבות וחזקות מאד. מהן ההפרכות ההיסטוריות לטענה הדתית כי עם ישראל נהג מאז ומתמיד כפי שהחרדים והאורתודוקסים נוהגים כיום (טענת, "הסבא שלך היה כמונו")? מבט קצר בספרי ההיסטוריה והארכיאולוגיה יפריך את הטענה הזאת לחלוטין. הוא יראה כיצד חלק גדול ממה שמוצג כמנהג "ישראל סבא" הוא בבחינת חידוש גמור ומה שמוצג כהחזרת עטרה ליושנה הוא המצאת עטרה. חינוך חילוני ראוי יציג את הבעייתיות של הטענה הדתית כי האליטה הדתית היהודית ("תלמידי חכמים") היא נטולת אינטרסים מלבד קיום התורה הקדושה. ההיסטוריה מעידה כי מאז ומתמיד היו לרבנים אינטרסים מעמדיים, כלכליים ופוליטיים מורכבים שהשפיעו על פסיקותיהם. שבניגוד לטענה הרווחת, דברים שהיו אסורים בשינוי בדור אחד נעשו בני שינוי בדור אחר—לשם שמים ולשם עניינים אחרים, ארציים יותר. ולבסוף, חינוך חילוני (וציוני) ראוי יחזור ויציג בפנינו את המהפכה הציונית כאקט משחרר: בשבתו בארצו, היהודי אינו מחוייב עוד לדבוק באמונה הדתית הישנה בתור האמצעי היחיד לשמירת זהותו. הציונות בקשה להראות כי הארץ, השפה והקשר הביקורתי אל המורשת התרבותית די בהם כדי ליצור אדם שהוא בה בעת יהודי וחילוני. החזרה לדת (ולרבנים) אינה חיזוק התודעה היהודית-ציונית; היא חזרה מרצון לשטייטל.

התפרסם בידיעות אחרונות 19.9.17