רע לכפרות: הרהורים במוצאי החג

מידי שנה אנחנו נתקלים בעניין ומדחיקים אותו. אני מתכוון למנהג הכפרות, שבמהלכו גורמים חובבי הכפרה סבל גדול ליצורים חיים. אני יודע שיום הכיפורים עבר ואני יודע שכבר בשנת 2015 יצאו הרבנים הראשיים לאו ויוסף נגד המנהג. הרבנים הראשיים הזהירו כי גרימת צער לבעלי חיים היא איסור מן התורה, שמשקלו הסגולי גובר על המנהג השנוי במחלוקת הזה. ואף על פי כן, התמונות הרבות שהגיעו לרשת מזעזעות. התמונות מראות עד כמה התרנגולים והתרנגולות העלובים סובלים—הן כאשר הם מונפים בגסות מעל ראשי החוטאים תאבי הכפרה, הן כאשר הם מושלכים, לא פעם רצוצי אברים, לערימה מפרפרת הממתינה לשוחט, והן כאשר הם נאלצים להריח ולראות את ערימות הפגרים של בני מינם שנשחטו. הרבנים הזכירו בקול הקורא שלהם גם את הנטייה להחזיק את המוני התרנגולים הממתינים לנפנוף מעל לראש ולשחיטה בשמש, ללא מזון וללא שתייה. אכן.

למה בעצם נחוץ המנהג הזה? מה ההיגיון המסתתר מאחוריו? מה בנפנוף העוף מעל לראש תוך מלמול נוסחת השבעה—"זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום"–גורם לחטאים לעבור מן האדם חוטא לבעל החיים? למה זה נחוץ בכלל, כאשר יום הכיפורים עצמו מכפר על כל העבירות שבין אדם למקום באמצעות תפילה וללא כל צורך בתוספות? והלא חטאים אינם יכולים לעבור, אפילו מאדם לאדם. לא משנה כמה השבעות תשמיע ואילו מחוות תעשה, חטאיך לא יעברו אליי וחטאיי לא יעברו אליך. אם אני מחלל שבת, לא אוכל להעביר אליך את חטאי. חטא הוא תוצר של עשייה ושל כוונה ואינו אובייקט פיזי שניתן להעביר מיד ליד. תאמרו, את החטא אי אפשר להעביר, אבל אדם יכול לקבל על עצמו את אשמתו, או לפחות את עונשו של אחר. אחרי הכול, הנצרות כולה מבוססת על הרעיון הזה: ישו, החף מכל חטא, קיבל על עצמו לשאת "את חטאי העולם". הוא (וצדיקים אחרים שקיבלו על עצמם לשאת את עוון אחיהם החוטאים) לא נעשה חוטא בתהליך. אדרבא, נוספה לו עוד זכות למניין זכויותיו. כדי שהעונש יעבור מן החוטא לחף מפשע, צריך להיות שם אדם בר דעת המקבל על עצמו לשאת בעונשו של אחר. כפייתו של החף משפע לשלם את מחיר חטאו של הרשע, אינה מעשה צדקה, אלא רצח. ומה דינם של בעלי חיים? בעל חיים אינו יכול לחטוא; קל וחומר שאינו יכול לקבל על עצמו את חטאו של אחר. נשמע הגיוני? בהחלט. העניין הוא שלא זה ההיגיון הדתי. אלוהי ישראל ציווה על המתת בעלי חיים (קורבנות) כאמצעי לכפרת חטאים. איך בדיוק זה מתחולל? התורה אינה מסבירה. אפשר להשתאות על מצוות הקרבת הקורבנות עד אין קץ (וגם בין חכמי ישראל היו שתהו). יהיו שימצאו למצוות הקורבנות הסברים משכנעים בעיניהם, אבל גם אלה שאינם מבינים "איך זה עובד", פועלים על פי העיקרון המועיל ממסכת יומא: לא כל דבר חייבים להבין.  "אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן". ובכן, האם הנפת התרנגולים ושחיטתם היא קורבן שחלים עליו דיני קורבנות? התשובה שלילית. אסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים. מה זה כן אפוא? הרמב"ן קרא למנהג הכפרות "מדרכי האמורי" (כלומר אמונה תפלה שהגיעה מן הגויים) ויוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", קרא לו "מנהג של שטות" (כלומר איוולת). במילים אחרות, הוא אינו מוגן על ידי הכלל, "אין לך רשות להרהר בהן". מנהגים (בוודאי כאלה שאינם מנהג "כל ישראל") אפשר לשנות. וכיוון שידוע שהמנהג הזה גורם צער גדול לבעלי חיים והסיכוי להפוך אותו ל"הומני" על ידי נקיטת אמצעים שונים ומשונים קלוש, אין להסתפק, כפי שעשו הרבנים הראשיים השנה,  בהצעת המרת המנהג הפוגעני הזה בכפרות בכסף–על אף שזה בהחלט צעד בכיוון הנכון–יש לאסור אותו מכל וכל.

התפרסם בידיעות אחרונות 1.10.17